עדנה מאוחרת: חדוות המיניות המחודשת של שרה

מבריאת העולם ועד לבשורה על לידת יצחק, מתוארות רק שתי שיחות שאלוהים קיים עם נשים. שתי השיחות קצרות, ושתיהן עוסקות בתאוות ובלידות. השיחה הראשונה התקיימה עם חווה, ועסקה בתאוות האכילה ובתוצאותיה המרות (בראשית ג', י"ג-ט"ז): "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה: מַה-זֹּאת עָשִׂית? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל... אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ. בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ".

>> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת וירא
  

כמה פסוקים לפני כן, מתוארת החוויה שגרמה לחווה לקטוף את הפרי האסור (בראשית ג', ו'): "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם". חווה מתאווה ומתפתה, והיא נענשת על כך ברחמה - "בעצב תלדי בנים", ובאיבוד השליטה על סיפוק תשוקותיה המיניות: "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך".

יש דמיון לא מבוטל בין השיחה של אלוהים עם חווה, ובין השיחה השנייה שלו עם אישה, עם שרה (בראשית י"ח, י"א-ט"ו): "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר. לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה - וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ".

שתי השיחות של אלוהים עם נשים הסתבכו עם ה"אורח כנשים". ההיענות של חווה לתשוקותיה גרמה לקללה: "בעצב תלדי בנים". העצב אינו רק בצירי הלידה הכואבים, ובסכנת החיים המאיימת על האישה בכל הריון ולידה. העצב מגיע מדי חודש בחודשו במשך כמה עשרות שנים בחייהן של רוב הנשים, עצב ה"אורח כנשים". השיחה עם חווה הביאה לעולם את ה"אורח כנשים", והשיחה עם שרה מתחילה בעקבות היעלמותו מחייה. במרכז שתי השיחות הראשונות של אלוהים עם הנשים - החוויה הנשית הייחודית, המפתיעה והכואבת: "אורח כנשים".

גן עדן ועדנה

לא מפתיע לראות שגם העדנה נוכחת בשתי השיחות הראשונות של אלוהים עם נשים, ובשתיהן היא נתפסת כבעיה. נראה לי כי משמעות המילה "עדנה" היא הנאה חומרית יוקרתית ו...מעודנת, כמו בפסוק "מעדני מלך" (בראשית מ"ט, כ'), או: "בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם-עֲדָנִים (שמואל ב' א', כ"ד). חווה שנענתה לתאוותיה גורשה מהגן שהציע עדנים, ושרה? היא שמחה על ההנאה הגופנית החדשה-ישנה המתעוררת בה. היא צוחקת-מצחקת מהעדנה הגופנית המובטחת לה, ואלוהים והחברה הגברית – מבוהלים: "למה זה צחקה שרה".

משאלת העדנה היא משאלת תאוות הגוף

שרה צוחקת בקרבה, בגופה, ומתרגשת: "אחרי בלותי הייתה לי עדנה". ורש"י מסביר: "עדנה – צחצוח הבשר... שמשיר את השיער ומעדן את הבשר". גם לפי שעה, לא אוכל לקבל את נקודת המוצא הגברית, לפיה עדנה גופנית נשית דורשת הצערת העור, ולמעשה הצערת האישה, כאילו עדנה גופנית מותרת רק לאישה צעירה.

משטור ההנאות המיניות של הנשים

שני המפגשים הנשיים עם אלוהים מספרים סיפור של משטור ההנאות המיניות של הנשים. חווה הולכת אחר תאוותיה, ונענשת בשליטה גברית על תשוקתה. שרה הצוחקת לנוכח גילוי מחודש של חדוות המיניות, ננזפת ונבוכה. שתי מסורות השיחה מפתיעות - מדוע מתמקדות שתי השיחות הראשונות של אלוהים עם

נשים במין, שליטה גופנית ותאוות? אולי חשוב לאלוהים להבהיר לנשים, כבר בראשית הדרך, שהדבר החמור מכל חמור הוא שהן ייתנו דרור לתשוקותיהן המיניות? חוקי התאוות של השיחות שלפנינו הם: א. תאוותיה של האישה צריכות להיות כפופות לבעלה. ב. למיניות של האישה, בניגוד לזו של הגבר, הקשרים פיזיולוגיים כואבים. ג. אישה ששמחה במיניותה ראויה לנזיפה. ד. אישה זקנה ששמחה במיניותה – על אחת כמה וכמה.

אבל זו גם מסורת חתרנית

שהרי אלוהים היה יכול "לארגן" לאברהם ולתרבות היהודית-גברית סיפור פחות "מביך" על הדרך שבה הושגה המשכיות השושלת. מסורת לידת הבתולה היא האנטיתזה של לידת שרה; אשה צעירה יולדת את המושיע, בלי לקיים יחסי מין. כמה "נקי", צנוע ומוסרי.

ספר בראשית, לעומת זאת, בחר להכניס את אברהם הזקן לאוהל אחד עם שרה הזקנה, ותבע שהמשך השושלת יבוא מקיום יחסי מין עם אישה שהיא כמעט בת תשעים. אמנם חז"ל מעדנים את עורה, ומסירים מגופה את השיער, אבל האמת המקראית פשוטה, משמחת ואוהבת נשים – גם לנשים בנות תשעים מגיעה עדנה. ועל כן לצד המבוכה והכעס האלוהי, ניתן למצוא בפרשה גם קול אחר, המכבד ואף מאדיר מיניות של נשים זקנות. קול המלמד אותנו שכל עוד יש לנו גוף, כדאי לצחק בו. והקול – קול צחוקה של שרה.

פמיניזם דתי וציחוק מיני

המאבק הפמיניסטי החריף

והמעניין ביותר בעולם היהודי כיום, מתקיים בקהילות הניאו-אורתודוכסיות (וזאת כיוון שהקהילות הליברליות כבר ניהלו את השלבים החריפים של המאבק שלהן, והקהילות החרדיות עדיין ממש לא שם). אני עוקבת בעניין גדול (ובגאווה באחיותיי האורתודוכסיות) במאבק זה. תופעה אחת מצערת, שנדמה לי שמאפיינת את המאבק הפמיניסטי באשר הוא, היא המבוכה מהדיבור על החופש המיני. קל יחסית לדרוש ללמוד תורה "כמו הבנים". קל באופן יחסי לדרוש חלוקת תפקידים שוויונית בבית ובעבודה.

אבל מיניות? הרבה פעמים ניכר שגם פמינסטיות דתיות מוכנות לקבל את הנרטיבים השוביניסטים-דתיים על מיניות האישה - על כך שגברים קלים יותר להתפתות מינית מנשים, ושנשים לא אמורות לעסוק במימוש הנאות מיניות. נדמה לי שכולנו הפנמנו את הנזיפה האלוהית לנוכח הצחוק המשוחרר של שרה. נדמה לי שכולנו הפנמנו את המבוכה של שרה ש"נתפסה על חם" בתשוקתה. לו תשוחרר לאלתר העדנה.

• ומה יורם טהרלב חשב על הפרשה? סוד האנטי-אייג'ינג של אברהם ושרה