בחירות 1951: מחאת הצרכנים שניצחה את השלטון
מחאת האוהלים של 2011 לא המציאה את הגלגל. 60 שנה קודם לכן קמה צעקה נגד משטר הצנע, קיצוב המזון והבגדים, הזינוק במחירים בשוק השחור ויוקר הדירות שטיפס ל"גובה פנטסטי". זה הסתיים בניצחון סוחף של מניפי האג'נדה הכלכלית. כשבגרוש היה חור - פרק מיוחד לקראת הבחירות
הפעם הראשונה ובינתיים האחרונה שבה מערכת בחירות לכנסת התמקדה במלחמת מגן על הארנק והעצבים של האזרח הקטן, התרחשה לפני 60 שנה. בחירת האג'נדה הכלכלית-חברתית הצדיקה את עצמה והשתלמה. הלוחמים – מפלגת הציונים הכלליים – נחלו ניצחון סוחף ועד כה חסר תקדים. ייצוגם בכנסת השנייה הוכפל ביולי 1951 פי 3 מ-7 ל-20 ח"כים. הם אמנם לא הספיקו להחלפת מפלגת השלטון, אבל במעמדם המחוזק לא היה מנוס מצירופם לממשלה, מה שזירז את התרת עניבת החנק הכלכלית.
כשבגרוש היה חור - כתבות נוספות מאת צבי לביא:
- היינו עניים, ואפילו לא ידענו שאנחנו כאלה בחזרה ל"שבת השחורה": כשהלירה צנחה ב-66%
- ברקליס בישראל: סמל המנדט הבריטי חוזר לארץ
- חשבון נפש פוליטי: פעם הספיק חופן דולרים
עד לאותו מהפך דרמטי נלחצו אזרחי המדינה הצעירה, במשך שנתיים מתוך שלוש שנות קיומה, במיטת סדום של משטר צנע וקיצוב אכזרי של מזון ובגדים. כל יחיד או משפחה רותקו לחנויות המכולת השכונתיות כמקור האספקה היחיד של מנות המזון הדלות ומאוחר יותר גם של הבגדים והנעליים. רעב לא היה אבל המנות הדלות שנמכרו תמורת תלושים במועדים מעורפלים, הושגו רק בהמתנה מעצבנת בתורים ארוכים, והתרוצצות מתור לתור.
לצפייה בגודל המלא
הממשלה הצדיקה את מעשיה בשם "הצדק והשוויון החברתי", נוכח המחסור במזון מייצור מקומי ובמט"ח לרכישת מזון מיובא. מספר הצרכנים גדל עקב קליטת מאות אלפי העולים החדשים. יריבי הממשלה דחו את הפתרון של חלוקת המזון המועט במנות קצובות קטנות במחירים מפוקחים. הם טענו כי המחסור מלאכותי כתוצאה מניהול כושל של הייצור והאספקה ומהעדפת חברי מפלגת השלטון ומקורביה, המקפחת את מתנגדיה הפוליטיים.
שמאל נגד ימין - הגלגול הקודם
העימות בין שמאל לימין היה אז בין הגלגולים הקודמים של מפלגות העבודה והליכוד, כולו כלכלי-חברתי אבל בהיפוך תפקידים: הגוש הסוציאליסטי בראשות מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י) השלטת, לעומת המחנה העצמאי, הקפיטליסטי, בראשות מפלגת הציונים הכלליים. הגוש הדתי-חרדי התמסד כבר אז כלשון המאזניים הפוליטיים. אין הרבה חדש תחת השמש הישראלית.
מתקפת מתנגדי המשטר והשיטה נפתחה בסיסמה "תנו לחיות בארץ הזאת" והגיעה לשיאה בקריאה "מספיק ודי בשלטון מפא'י". במלים אחרות: ביטול הקיצוב ביצירת כלכלת שוק חופשי המעודדת יוזמה ומשקיעים זרים לעומת המשטר המפלגתי הריכוזי והכובל הודות לשליטת מפא"י בחברת העובדים של ההסתדרות ובמפעליה התעשייתיים – בעצם, הון ושלטון תחת כובע אחד.
המערכה התנהלה ברחובות ובאסיפות עם, שם דרך כוכבו של הנואם מנחם בגין. אבל כוח מפלגתו, חרות, התמעט אחרי שיצאה לאור ממחתרת האצ"ל. כבר אז החלו הגישושים לאיחוד עם הציונים הכלליים שהבשיל כעבור 15 שנה. מערכת הבחירות ההיא, במושגי איכות הסביבה היתה הצעקנית והמזוהמת ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. כרוזי התעמולה הודבקו על כל קיר פנוי וכיסו במרבדי נייר מדרכות וכבישים. רמקולי המפלגות הזכירו לאזרחים בצעקות מחרישות אוזניים מי אחראי למצבם הכלכלי האומלל.
התקשורת שיחקה תפקיד מינורי בשולי הזירה, בתקופה שלא חלמה על טלוויזיה וידעה רק גל רדיו אחד, ממשלתי, עם 4 מהדורות חדשות קצרות ביום, בלי יומנים. חדשות מצולמות הוצגו באיחור בבתי קולנוע ביומנים לפני הסרט. העיתונים היו לרוב ביטאוני מפלגות גדושי מלל ודלי עמודים בגלל המחסור בנייר. רק 4 עמודים בימי חול ו-8 בסופי שבוע. בקושי נותר בהם מקום לפרסומי הבחירות.
מאבקי הקיום בתנאי הצנע כבר לא עשו חדשות כמו שאין מדווחים על כלב שנשך אדם. הכותרות הראשיות עסקו במלחמה בקוריאה, על סף מלחמת עולם שלישית; במלחמות על הגבול הסורי על סף סיבוב שני אחרי מלחמת השחרור; ואיך לא – גם במלחמות היהודים, בין מפלגות הפועלים היריבות ובתוך הקואליציה. משבר רדף משבר. ראש הממשלה דוד בן גוריון חזר והתפטר עד שהחליט לפזר את הכנסת הראשונה ולהקדים את הבחירות.
שק החבטות: שר האספקה והקיצוב
אבל גם המהלך הקריטי הזה לא נגרם בגלל התיעוב המצטבר מהקיצוב המאוס, מהתעצמות השוק השחור כדרך חיים, ומהידיעות על תעלולי הביורוקרטיה והשחיתות במנגנון אכיפת הקיצוב שרובו מאויש בחברי המפלגה הנכונה. התירוצים הרשמיים להקדמת הבחירות היו לכאורה משברים סביב חינוך ילדי העולים אם ילמדו בבתי ספר ממלכתיים או בתלמודי תורה, והשאלה אם להמיר את גיוס הבנות לצה"ל בשירות לאומי.
המניע האמיתי היה השבר שהעמיק מהלחץ הכלכלי המכרסם באמון הציבור בממשלה וממרר את חיי האזרחים. לא כך הם תארו לעצמם את פני המדינה. "מגש הכסף" עליו היא ניתנה בשירו של נתן אלתרמן, קיבל בשנות המדינה הראשונות משמעות לא מחמיאה בנוף השוק השחור שהיה מפלט ממכת התורים רק למי שהכסף מצוי בכיסו.
העם לא האשים את המנהיג. ההמונים, בעיקר מאות אלפי העולים החדשים, העריצו וסגדו לבן גוריון על תקן של סגן אלוהים. שק החבטות של הוותיקים היה שר האספקה והקיצוב, דב יוסף. בן גוריון המליך אותו על סמך ניסיונו בחלוקת המזון בירושלים הנצורה במלחמת השחרור. כעבור שנה, במרס 1950, הודח יוסף ומשרדו חוסל, אחרי שהגדיש את הסאה בהרחבת הקיצוב על בגדים ונעליים, והעלה את מפלס האיבה הציבורית לממשלה.
העברת יוסף לתפקיד שר התחבורה ומחיקת משרדו אויב הציבור מס' 1 נועדו להקדים רפואה למכה שמפא"י עמדה לחטוף כעבור 6 חודשים בבחירות המוניציפאליות הראשונות במדינה. בחירות אלה היו אמורות לשקף את הצפוי למפלגת השלטון בבחירות הבאות לכנסת. בן גוריון חש שהמכה תהיה כואבת. התחזית שלו, בתקופה שלא הכירה את הסקרים, ניזונה לא מעט ממידע הסודי שהגיע לידיו.
הבחירות המוניציפליות: השב"כ ריגל עבור בן גוריון
המודיעין שסיפק כהן מחדרי החדרים של הציונים הכלליים תאר את היערכותם לניצול מצוקות הצנע והקיצוב בציבור כדי לנגח את מפא"י בבחירות המוניציפאליות כמקפצה למעמד המפלגה השנייה בבחירות לכנסת הבאה. אלא שהדחת דב יוסף והעברת סמכויותיו לשר פנחס לבון בתואר הרך של שר החקלאות והמזון, נעשתה מאוחר מדי, רק חודש לפני הבחירות שבהן כבשו הציונים הכלליים את השלטון ברוב היישובים הגדולים.
לא עזרה לממשלה גם הכרזת המלחמה הרעשנית בשוק השחור קודם לכן, בקיץ 1950. העיתונים סיפרו על גיוס 500 פקחים לתפיסת הספסרים ו-100 שופטים להענשתם, אפילו בעבודות פרך במחנות מעצר שיוקמו בנגב ובהרי ירושלים. לשוטרים שגויסו למלחמה ניתנה סמכות לערוך חיפושים ולעצור חשודים בלי צו של שופט. לפי התוצאות שפורסמו כעבור חודשים ההר הוליד עכבר. הקנסות שהוטלו היו כסף קטן במחירי השוק השחור.
כשבגרוש היה חור - כתבות נוספות מאת צבי לביא:
- השערוריות בממשלה התחילו מהיום הראשון
- הבורסה תיסגר? בסרט הזה כבר היינו כשהשב"כ התלבש על מס הכנסה
- הדור שלא חלם על הסלולרי
סקר שערך "ידיעות אחרונות" גילה כי הרוב המוחץ של צרכני השוק השחור היו דווקא ממגזר הפועלים, הפקידים ויתר בעלי השכר הנמוך. הנזהרים להודות בקשריהם עם השוק השחור היו ממגזרי העצמאים בעלי האמצעים. מסתבר שבעקבות הקיצוב נוצרו בציבור עודפי כסף אשר פרנסו את היצרנים והסוחרים. הם ניצלו את שיטות הקיצוב כדי להעלים חומרי הגלם ומוצרים שקבלו מהממשלה לחלוקה זולה ומכרו אותם במחירים מופקעים.
הפרשן הכלכלי של העיתון כתב בתגובה, "לתשומת לב ראש הממשלה", כי "כל עוד יחשוב הציבור כי השוק השחור מציל את המצב, אין ערך למבצעי הציד והרדיפות אחר מקורות השוק השחור. הם רק משכיחים את מעשי השוד והמרמה בייצור ומכירת המזון. הדרך המועדפת תהיה בשיפור האספקה הרשמית ובהחזרת אמון הציבור בכושרה של הממשלה לדייק באספקה הסדירה".
שבועיים לפני הבחירות המוניציפליות גילה העיתון, כי "המלחמה בשוק השחור הורידה אותו למחתרת, גרמה למחירים להרקיע לשמיים, ובין עצורי המלחמה נמצאים גם פקחי משרד המזון שמכרו תלושי מזון בשוק השחור". אחרי שהציונים הכלליים חסמו בבחירות את מועמדי מפא"י שתכננו להשתלט על עיריות רבות, נעלמה המלחמה בשוק השחור מעל דפי העיתונים – עד שנפתחה מערכת הבחירות לכנסת השנייה.
הבחירות לכנסת ה-2: מחירי הדירות עלו לגובה פנטסטי
בזירת המערכה הזאת הוסרו הכפפות. "מתקרב יום הדין למפלגה השלטת האחראית לכישלונות, לזעזועים ולמשברים שדלדלו את המדינה ואת כוח עמידתנו הכלכלית", הכריז הדף הקרבי היומי של הציונים הכלליים. "האזרח החופשי בישראל יוציא את פסק דינו על המשטר של כפיית מצפון ואפליות, של בזבוז, שחיתות ופרוטקציוניזם שהרסו את המורל הציבורי במדינה באמצעות שירותים חשאיים של בילוש וצנזורה."לשווא מנסה ממשלת מפא"י להצדיק את האינפלציה ואת התמוטטות היסודות של משק לאומי בריא – בקיבוץ הגלויות והעלייה. גם עלייה גדולה יותר היתה יכולה להיקלט קליטה פרודוקטיבית, לו במקום הגשמת הסוציאליזם נוסח מפא"י הונהג משטר אחר של הגשמת הציונות המבוסס על ליברליזם כלכלי ופוליטי".
מפא"י הגיבה במודעה ארוכה וחריפה יותר. "הציונים הכלליים הם חבורת בעלי בתים, בורגנים וספסרים החודרים לכל פרצה בתהליך האדיר של הקמת המדינה ומנצלים את כל קשיי המדינה הנבנית בקפיצת הדרך, את הסתירות של המציאות המהפכנית, את המחסור, את המשגים ואת חוסר הניסיון של חלק ממנגנון המדינה, כדי לשדוד את המוני התושבים ולחבל במדינה. הם המספסרים בחומרי גלם שהמדינה משיגה בייסורים; מקפיצים את רווחיהם בייצור תוצרת קלוקלת.
"הם אלה המעלים את מחירי הדירות לגובה פנטסטי, מבריחים סחורות לשוק השחור, שהוא יצירתם היחידה בתקופה משחית זו, וסוחטים מחירים ספסריים בעד כל מצרך שברשותם. המשטר של יוזמה חופשית שבו הם דוגלים פירושו הפקרות כלכלית שתביא להתרוששות רבים ולהתעשרות מעטים". לבוחרים, קרבנות הקיצוב, לא היה קשה להחליט מי צודק בתקופה שידעה רק טייקון אחד – חברת העובדים של ההסתדרות.
כלכלת בחירות: שיכון עממי או שיכון ערמומי?
ערב יום הבוחר גילתה ישראל לראשונה את כלכלת הבחירות. הממשלה פתחה לשכות הרשמה ל"שיכון עממי" במחירים מוזלים, ויצרה תורים מסוג חדש. דיברו שם על "שיכון ערמומי". סקופ של "ידיעות אחרונות" בישר בכותרת ראשית "שינויים מהפכניים ביוקר המחייה", הצפויים בעקבות ממצאי חקירה ממשלתית בקרב 1,200 משפחות. הם חשפו כי "תושב ישראל אינו יכול להתקיים מעבודת 8 שעות ביום", והתוצאה – "סבורים שהמשכורות יעלו ב-3 לירות לחודש". סבורים, לא מבטיחים.
אבל מנגד, כמו להכעיס, מי שקלקל לממשלה בימים האחרונים היה דווקא מבקר המדינה, זיגפריד מוזס, בחוות דעת קטלנית על תפקוד משרדי הממשלה הכלכליים בתקופת הצנע שהוגש לוועדת הכספים של הכנסת. הדו"ח היה מוזמן ומועד הגשתו נקבע לפני שהוחלט על הקדמת הבחירות. המבקר חשף ליקויים חמורים וחוסר תיאום בעבודת המשרדים שלא התוו מראש תכנית כלכלית כלשהי לקביעת כמויות הסחורות אותן חייבים לייבא מחו"ל, בהם מחדל של האוצר שלא תכנן שימוש מבוקר במטבע זר החסר בקופת המדינה.
כמו לא די בכך, פורסמה בנפרד, פרשת שחיתות אחרת אותה חשף מבקר המדינה, בה היו מעורבים 26 מנהלים בכירים בשירות המדינה. הם קבלו במחיר סמלי 16 דונם אדמה לבניית דירות בצפון תל-אביב. בעלי הקרקע הערבים ברחו ב-1948 והיא עברה לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אשר לא במקרה היה גם אחד הבכירים אשר נהנו מהעסקה הזאת. זו כבר לא היתה תעמולה של האופוזיציה.
המחאה הכניעה את בן גוריון
בבחירות 1951 הפסידה מפא"י רק מנדט אחד. היא ירדה מ-46 ח"כים בכנסת הראשונה ל-45. לעומתה הציונים הכלליים הכפילו את כוחם מ-7 ל-20 ח"כים.
כעבור שנה נאלץ בן גוריון לצרף אותם לקואליציה ולהעביר בשיתופם תכנית כלכלית ליברלית שסימנה את קץ משטר הצנע והקיצוב. הכל היה יכול להיראות אחרת אלמלא 72,400 הקולות שנוספו להם בבחירות שהיו רובם ככולם של ותיקי הארץ. זה כוחה של מחאה חברתית רצינית.
חלקם לפחות יכלו להצביע מפא"י אלמלא המצוקה הכלכלית. בבחירות 1951 מפא"י שמרה על כוחה בעיקר הודות לשליטתה בהמון העולים החדשים תושבי המעברות שנוספו בין בחירות לבחירות. אלה היו ה"סאלח שבתי'ם" הראשונים. אבל מורא המפלגה השלטת לא סר גם בראשית העשור הבא. אפילו אפרים קישון, יוצר הסרט המיתולוגי, היה מודאג אחרי הקרנת הבכורה כששאל אותנו ברצינות, "תגידו, מפא'י לא תכעס עלי"?
לפנייה לכתב/ת 
