אופנוען הוא לא פסיכופת, ובכל זאת הורגים אותו

שמי רונן, יש לי משפחה שאני מאד אוהב, אישה שהיא אהבת חיי וילדים מדהימים. יש לי גם עבודה מצוינת ואופנוע. אני אופנוען, מכור לחלוטין לרכיבה על שני גלגלים. בינתיים, מאז שחזרתי ארצה מארה"ב, אני מתנייד ברכב ליסינג, מעין תקופת המתנה עד שאחסוך מספיק כדי לרכוש שוב אופנוע ספורט. והרשו לי להרגיע אתכם, אני ממש לא חולה נפש, אין לי משאלת מוות או נטיות פסיכופתיות. אני פשוט אוהב לרכוב על אופנועים. חזקים ומהירים.

וגם היום, כמו בכל בוקר, ישבתי ברכבת דחוסה עד אפס מקום מעכו לתל-אביב. בשונה מכל בוקר אחר, הפעם פרוסה בעמודים האמצעיים של העיתונים בהם קוראים הנוסעים כתבה המתארת טרגדיה, זוועה, אובדן חיים של זוג שבסך הכל אהב לרכוב על אופנוע. חזק ומהיר. התאונה הקטלנית של אביקם וליאת גור.

מסביב שיחות של נוסעים המנתחים את התאונה הקשה, וכל שאני רוצה הוא לומר להם שזה לא קרה כי מדובר ברוכב שהשתולל, שסתם טס נמוך כי בא לו. אני רוצה לצעוק שהשניים מתו כי לאורך שנים הפקירה המדינה - גם אם לא בצורה מפורשת או במודע - את חיי הרוכבים, שזכו לתשתית בטיחות מחפירה. כזו שלעיתים לא רק שלא מנעה, אלא לעיתים אף גרמה למוות. מדינה שהחליטה כי אם לא תצליח להוריד כך אופנוענים מהכביש, תוריד אופנוענים מהאופנוע בעזרת מחירים יקרים להחריד ועלויות ביטוח שערורייתיות.

איך תסבירו אחרת שהמדינה לא התייחסה במשך עשרות שנים לרוכב אופנוע מחליק. איך תסבירו שהמדינה משתמשת בסימוני צבע חלקים על הכביש, כאלה שהופכים לסכנה ברורה ומיידית עם הריח הראשון של לחות באוויר. איך תסבירו אחרת את פרסומי המשטרה, ראיונות הפרשנים ודברי עמותות המכניסים לראשי האזרח הפשוט כי רוכבי אופנוע הם בעיקר פסיכופתים שמחפשים למות.

אין ספק כמובן שרוכבי אופנועים פגיעים יותר מנהגי מכוניות. אין גם לאיש ספק שאופנוענים הם רוכבים טובים בהרבה ממרבית נהגי המכוניות. נכון, יש ביניהם גם כאלה שנחשבים לא-זהירים, אבל את זה לא ניתן לייחס לאביקם שהיה מדריך רכיבה מוערך, ולא לטל שביט שנהרג לפני למעלה משנה וחצי. בשני המקרים מדובר ברוכבים מיומנים ביותר, המכירים היטב את מגבלותיהם ומגבלות הכלים עליהם רכבו. הם לא היו פסיכופתים. הם אהבו לרכוב על אופנועים, וזהו.

חברים רבים יש לי בין רוכבי האופנועים בישראל, שכן הקהילה הזו היא משפחה מורחבת שלי, כמו של כולם. וכשמישהו מאיתנו לא חוזר הביתה בערב, אנחנו מתכנסים אל תוך עצמנו באבל. אתמול שניים לא חזרו. איש ואישה שאהבו אחד את השני, ואהבו יחד את הרכיבה על האופנוע. איש ואישה שרכבו יחד לטיול, נהרגו יחד, ונקברו היום ביחד. ואיתם נקברה עוד פיסה מהלב של כולנו, לבם של הרוכבים.

וכל שנותר הוא להזכיר לכם, נהגי מכוניות. רוכב האופנוע שלפנים אינו פסיכופת יותר מנהג המכונית שלצדכם. זכרו גם שרוכב האופנוע הזה רוצה לחזור הביתה, לאישה, לילדים, למשפחה המורחבת של הרוכבים בישראל.

הכותב הוא ד"ר לפיזיקה פלנטרית