מישהו הפסיק את הדלק בעיר המרכזית
אחרי ארבע שעות וחצי בתור המייאש לדלק, סוגרים השוטרים את התחנה: "הדלק אזל, תבואו מחר". אמריקה הגדולה, שהגיעה אל בן לאדן, לא מסוגלת לספק דלק לתושביה
בשעה עשר וחצי הרגשתי שאני חייב ללכת לשירותים. ניסיתי להתעלם וניחמתי את עצמי שעוד מעט אני מגיע, אבל אחרי הסיבוב הבנתי שעוד לא עברתי רבע מהדרך. מאז השעה 9 אני במכונית, כשלפניי (ותודה לאל, גם מאחוריי) עומדים מה שנראה כמחצית מתושבי ברוקלין והמחוז, בתור המתפתל לאורך עשרים רחובות בואכה תחנת הדלק היחידה שנפתחה בקינגס הייוויי (דרך המלכים) שהפכה זמנית ל"דרך הנתינים בעלי המכלים הריקים".
מול עינינו הולכת ומתגלית אמריקה הגדולה בשיא עליבותה. זו שהצליחה להגיע אל בן לאדן ולחסל את סדאם חוסיין אך לא מסוגלת לספק דלק לתושביה. לא יאומן: ארבעה ימים אין דלק בניו יורק. סנדי היכתה לא רק בבתים, בעצים ובאבנים, אלא בדבר היקר ביותר ללבו של האמריקני הנאמן: יכולת התנועה החופשית שלו. קשה להתקדם לאן שהוא עם מיכל ריק. כדי למלא אותו, ולו במעט, מוכנים לעמוד שעות בתור. ממילא חלק גדול מהרחובות נראים כמו שדה קרב, עם עמודי חשמל ועצים קורסים, מכוניות מעוכות וגדרות מנופצים. אז באווירה מלחמתית זו מוכנים לצאת לקרב עד טיפת הדלק האחרונה. ראש העיר בלומברג והמושל קומו מבטיחים כבר יומיים שאספקת הדלק בדרך. הדרך ארוכה היא ורבת הדר, אבל דלק אין.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
פלסטר על ראשם של תושבי "חוטף עזה" / שחף אלון
מתמחים בניצול / אסי סיקורל
אנחנו מתקדמים, זאת אומרת משהו כמו חמישה מטרים בעשרים דקות. ברדיו אני שומע את רומני מכניס לאובמה באיזה נאום בחירות המועבר בשידור חי מאוהיו, או פלורידה או נבדה, ותוהה אם גם הוא צריך לשירותים באמצע הקמפיין. "משוגעים" אני חושב לעצמי, כשאני רואה אישה חובשת שביס יוצאת מהרכב ומוסרת לגבר כלשהו, כנראה בעלה, שני ג'ריקנים אדומים כדי שיעמוד בתור לקבל עוד דלק ואז אני נזכר שבעצם גם אשתי נשלחה לעמוד בתור הג'ריקנים האדומים עם ג'ריקן אדום משלה וגם היא נמצאת שם כבר שעה וחצי. "מה המצב?" אני מסמס לה. "אני כבר מתודלקת" היא משיבה ואני מקווה מאוד שהבנתי אותה נכון.
בינתיים בתור מתפתחת אחוות חסרי הדלק. הבחור במכונית לפניי מביט בי דרך המראה ומחייך. בכלל כולם כאן רגועים להפליא. בחדשות מספרים על אקדחים שלופים בתור לדלק. לא כאן. איש אינו לחוץ. הלחץ היחיד המורגש כאן הוא לצאת לשירותים. "בישראל זה לא היה קורה לעולם", אני אומר לשכן. "אצלנו מחליפים ממשלה בגלל דברים כאלה". נראה לי שהוא דווקא מאמין. לך ספר לו שאצלנו לא מחליפים ממשלה גם כשלאלפים אין מה לאכול ולא רק דלק.
אבל בכל זאת יש כאן תחושה שהסיסמה המתאימה לימים האלה היא "חלם זה כאן". כבר שבוע שברחובות רבים מוטלים פגרי עצים עבי גזעים שמוטטו עמם חוטי חשמל, חוסמים את התנועה, מונעים את פינוי האשפה ומאנשים להגיע לבתיהם, וכל מה ש"השלטונות" עושם זה להעמיד ליד כל "פגר" כזה בין שלושה לחמישה אנשים, פשוט כדי לשמור על העץ, שחלילה איש מהשכנים לא יעז לגזום את ענפיו כדי שיוכל להיכנס הביתה. התירוץ הרשמי הוא החשש מהתחשמלות אבל השומרים האלה מוצבים גם ליד הגזעים נטולי חוטי חשמל חשופים. מי שמתקשר לחברת החשמל או לשירותי החירום לברר מתי סוף סוף יפנו את הרחוב מקבל תשובה סתמית ובלתי מחייבת.
"זה ייקח 90 יום", מספרת השכנה שהבן שלה התקשר למישהו שמכיר חבר של מפקח בשירותי החירום שיודע הכול. "הם יודעים מה שהם אומרים". רגע, מתקדמים, מעבר לפינה כבר רואים מרחוק את השלט הגדול של תחנת הדלק. תחושת העליצות גוברת לקראת האפשרות להרוות את הצימאון הגדול לדלק.
אשתי צמודה לג'ריקן
גם החבר החייכן שלפניי צריך לשירותים. איך אני יודע? הוא נוטש את הרכב ורץ ל"דֶלי" הסמוך. במצב עניינים רגוע הוא כבר היה חוטף. פה איש אינו מתרגש. עד שיגיע תורו לזוז הוא יספיק להתרוקן וגם להיפך. צדקתי. הוא חוזר עם כוס קפה ומאפה. גם לי מתחשק, אבל אשתי צמודה לג'ריקן בהמתנה לבעלה ואני, עם החינוך הישראלי שלי, לא מעז לעזוב את המכונית. כתבתי לה שאני רוצה קפה. נראה לי שברגע הזה נגמרה לה הבטריה כי היא לא עונה.
ברדיו משדרים עכשיו את אובמה. הוא מדבר על הסולידריות האמריקנית. שיבוא קצת לברוקלין, למרות שנראה שכאן לא יקבל הרבה קולות. אני מביט סביב. כולם מעבירים את הזמן, מי בהאזנה למוסיקה באוזניות, מי בשיחה טלפונית ומי בכתיבה נמרצת של חוויותיו על הלפטופ שזכר לקחת עמו בהיותו ישראלי רב תושיה.
אחרי ארבע שעות וחצי אני נמצא במרחק חמש מכוניות מהתחנה, מביט בעינים כלות בשוטרים שמתחילים למתוח סרטים צהובים סביבה ולתחום אותה כשטח משטרתי סגור. אחד מהם החל לעבור בינינו כדי לבשר לנו ש"אני ממש מצטער, הדלק אזל, תבואו מחר". ניסיתי לראות בעיניו מבט של השתתפות בצער, של חמלה ולא הצלחתי. גם הוא עמד כאן שעות ארוכות ומן הסתם החלמאות האמריקנית הזו גם גרמה לו לבושה עמוקה. אני מקווה שגם לשלטונות.
מיכאל טוכפלד, עיתונאי. בעבר כתב פרלמנטרי ומגיש ב"קול ישראל", מגיש ראשי בערוץ הכנסת, כיום פרשן פוליטי "מקור ראשון" ו"גלי ישראל".
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
