"עובדה": זה לא מספיק להטיל פצצה
אילנה דיין הביאה אל המסך של "עובדה" את אולמרט, ברק ונתניהו, ודנה איתם על אפשרות תקיפה באיראן. המשדר היה מקצועי, והגילויים מעניינים, אך השאלה החשובה ביותר נעדרה מן המסך: מה המחיר שאנחנו האזרחים נצטרך לשלם
כאשר הגברת ג'ונס ובן זוגה מאוקלנד, ניו זילנד יושבים בחדר הטלוויזיה המרווח שלהם המשקיף על כרי הדשא של החווה, וצופים במשדר דוקומנטרי מרתק, רכש מישראל, על סודות המוסד והגרעין האיראני, הגברת יכולה לומר לבן הזוג: "תראה, הישראלים האלה? הם יודעים לעשות טלויזיה. כתוב כאן ב-TV guide שלתוכנית קוראים 'Fact', והיא רצה כבר 19 שנה, ולמנחה יש דוקטורט במשפטים מהרווארד וגם מאפרת מצויינת. תראה איך הצליחה להביא אל המסך שלושה ראשי ממשלה, והיא מדברת איתם כמו שאני מדברת עם ספק המספוא שלנו. מדהים. והתאורה כל כך מצוינת".
ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:
"הקוף והאשה": בחזרה לאנשי המערות
שישי עם טל ברמן: סל המיחזור של ערוץ 1
"המערכון האחרון של פולי":קצר מדי
כאשר מאדאם ומיסייה ז'ונאס מברוז', שבבלגיה, צופים במשדר הפתיחה של העונה החדשה של עובדה, בדיבוב לצרפתית או לפלמית, מיסיה ז'ונאס מוציא את מקטרתו מפיו ומסנן: "הישראלים האלה, תראו תראו. רוצים להתקיף את איראן לגמרי לבדם. ואיך חיסלו את מדעני הגרעין? ביצים יש להם, ביצים". הוא מתבונן בעשן המסתלסל אל עבר התקרה, עשן בו נמוגים גם חלומות הנעורים שלו להיות מרגל אמיתי, כזה שמעולם לא יכול היה להיות בבלגיה.
כשאני יושבת מול המסך בבית בנהריה - חמישה קילומטר מבסיס החיזבאלה השכונתי הקרוב, מול בית הקברות הצבאי, 200 מטר מן הנקודה בה סמיר קונטאר רצח את בני משפחת הרן - אני רואה דברים שונים לגמרי. "עובדה", כמו כל יצירה טלוויזיונית, אינה פועלת בחלל הריק. השובל שתשאיר אחריה, הרושם שתותיר, הוא תוצאה של אינטראקציה בין עולם הידיעות והדעות של הצופים ובין מה שהביאה אל המסך, ואני כוססת ציפורניים בדאגה גדולה מפני מה שהביאה.
ייאמר מייד: מבחינה טכנית, המשדר אמש (ב') נשק לשלמות. מבחירת המוסיקה המאיימת אך המינורית ועד לקלוזאפים של המראוינים (נתניהו מאופר מדי ונראה כמו מומיה) והמעברים ביניהם לבין אילנה דיין, מן הקצב המהיר של הדימויים הוויזואליים (טלוויזיה איראנית, סטילס, מפות גוגל, שחזורים קצרצרים) ועד לקצב המהיר בו נורות שאלות קשות - הכל מצוין. אבל התכנים, אוי, התכנים.
לא גומרים, אבל רצים לספר לחברה
מה ש"עובדה" חשפה ופמפמה בבאז תקשורתי מוצדק מאין כמוהו הוא, בפשטות, מאבק כוחות עצום בין הדרג המדיני לדרג הצבאי בשאלה האם יש לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. השאלה לא תיאורטית: היא עמדה על הפרק ב-2010 כשביבי וברק רצו, מאיר דגן ראש המוסד וגבי אשכנזי הרמטכ"ל התנגדו. דגן אפילו הטיח בקודקודים שהם עוברים על החוק בהוראה לצבא לעבור לכוננות מבצעית, מפני שזו החלטה שאסור להם לקבל לבדם בלא דיון בקבינט.
זה לב הסיפור, והוא חושף את אותן בעיות עימן אנו נדונים לחיות ולמות מאז הפיאסקו של מלחמת יום הכיפורים: תהליכי קבלת החלטות לקויים לגמרי, מלחמות גנרלים במיניסטרים. ולהיפך, שאלות גדולות על עצם המוכנות והצורך במבצע כמו גם על אופן ניהולו. ושום שאלה על המחיר שאזרחים ייאלצו לשלם אם אמנם יתנהל. פחד אלוהים.
הפחד נבנה אט אט כדרמה סדורה ומאורגנת: ב-2002 זיהה אריק שרון בחושי הלוחם שלו שמשהו קורה באירן. לא היה בידו מידע מודיעיני ולפיכך הפקיד את המוסד על איסופו. לאט לאט נבנתה תמונה ממנה עלה כי האיראנים רוצים גרעין צבאי, ועסוקים בהכנות מעשיות לייצורו. שנים ארוכות החזיקה ישראל לבדה באמונה שזה המצב, בעוד שירותי הביון המערביים מנפנפים את ההשערה כבלתי אפשרית.
ואז - מתישהו בימי שלטונו של בוש הבן, בביקורו בישראל לרגל מלאת לנו 60 שנה, הציגו בפניו את ה"ראיה הפיזית" במעטפה חתומה, ומאותו רגע החלו להתגלגל שני תסריטים: באחד, שעתידו עדיין לוט בערפל, ישראל חוברת לעולם הנאור במאמץ משותתף לבלום את איראן. ובשני, שכמעט יצא לפועל, מטוסינו תוקפים לבדם עם שחר.
ב–2010 ברק וביבי גם יחד סבורים שאופציה ב' צריכה לצאת אל הפועל ולפיכך הם מורים לצבא מה שהם מורים, ומכאן ואילך מתחוללת מהומה רבתי, חשאית מאין כמוה ומלווה, כרגיל אצלנו, בשברי רמזים וחצאי הדלפות ודברת כרונית. כולם יודעים, חוץ מן האזרחים שעתידים לשלם מחיר על ההרפתקה שמתכננים רה"מ ושר הביטחון שלו, שהיו בימים ההם צמד חמד - חברים לנשק וחברים בנפש ומתואמים לגמרי בגישתם, שעל פי בכירי זרועות הביטחון היתה בלתי אחראית, משיחית, בדלנית, ולא סבירה.
שלושה גיבורים מילאו את המסך של "עובדה" שלושתם רושמים "ראש ממשלת ישראל" בסעיף העיסוק בקורות חייהם. אהוד אולמרט העיד תחילה (באופן תיאורטי בלבד, כן?) על מבצעי חיסול המדענים בטהרן באמצעות בחורים מצוינים על אופנוע. "רק כשהייתי משוכנע שההסתברות שאנשים אחרים ייפגעו שואפת לאפס, אישרתי את המבצע הזה", הוא אומר למצלמה ומקרין כנות עילאית.
ואני חושבת על 39 האזרחים, ובעיקר על הילדים שביניהם, שנפלו קורבן למלחמת לבנון השניה - מבצע שאולמרט אישר, ואני חושבת על 140 החיילים, ואיך זה שאילנה דיין לא שואלת אותו דבר וחצי דבר על האמירה האחראית-שקולה-חיננית שלו: היא אמנם מקדימה בסוג של גילוי נאות על אולמרט ש"נכון, יש לאיש הזה אג'נדות משלו, וגם רצון להבליט את הישגיו", אבל לה אין אומץ להטיח את זה בפניו, מפני שזה מנוגד לאג'נדה שלה: להוציא מן המראוין את המיטב, ואם המיטב אינו דווקא עובדות, לא נורא.
ומי חושב עלינו האזרחים?
והנה אהוד ברק, לו אין אג'נדה? ברור שיש: הוא נלחם מלחמת הישרדות שלעומתה התקיפה באיראן היא משחק ילדים, הוא חייב להגן על עצמו ועל נתניהו רטרואקטיבית, ובמיאוס גדול והוא חייב להילחם באולמרט ויהי מה תוך כדי הפגנת ממלכתיות אחראית. אז הוא שולף מהבוידעם את ממצאי ועדת וינוגרד לפיהן אולמרט לא היה שקול ואחארי ומעוות אותן קצת, מעניק גיבוי לעצמו ולנתניהו בהיותם "הדרג המדיני". והוא מטיל אחריות על אשכנזי גם לכך שהצבא היה לא מוכן, וגם לכך שהעז לכפור בסמכות הדרג המדיני, ונזהר לא לפגוע יותר מדי במאיר דגן.
ונעבור לראש הממשלה. זחיחות ממלכתית מאופרת על פניו, והיא נסדקת מעט רק כאשר הוא רואה את פרצופו של אולמרט ב-DVD הנייד שדיין מביאה ללשכתו. פתאום הוא מעפעף ופתאום הוא מתרץ: מה, בגין לא תקף את הכור העיראקי לבד? ופתאום הוא מבטיח, וריחן המבאיש של הבחירות כבר ממלא את הנחיריים, שבסוף הקדנציה הבאה שלו יהיה טוב יותר.
חמישה קילומטר מן החיזבאללה צריך לסכם ש"עובדה" הרימה אמש משדר מצוין מבחינה טכנית, מושקע מאד מבחינת התחקיר ורחב היקף מבחינת המראוינים, דרמטי ביותר מבחינת הסיפור - ומדאיג מאוד. ראשית, מפני שכל מי ששידר שם כנות עילאית ומשחק בבחירות הקרובות, לא אמר את כל האמת, וגם לא נדרש לעשות כן בידי המראיינת. ושנית, וחשוב יותר: חלק מן האנשים הללו ומשיחיותם, או היותם לא שקולים, או נסיונם "לגנוב מלחמה", ילוו אותנו גם בשנים הבאות.
בבית בנהריה, מול בית הקברות הצבאי, הלכתי לכסות את הילדים הנמים בשלווה בממ"ד, שהוא חדר השינה שלהם. צריך, חשבתי, להזמין את השיפוצניק שיתקן את המסילה של החלון, הוא לא נסגר לגמרי. עוד מעט יבוא גשם. אולי תבוא מלחמה, ואולי יהיה מאוחר מדי.
