איך להיפטר מהמשפט "אבל בא לי!" ב-6 צעדים

"בא לי שירדן תבוא אליי!"; "בא לי גלידה!"; "בא לי ללכת לגינה!"; "בא לי את הדובי הזה!"

כמה פעמים ביום אתם שומעים את צמד המילים "בא לי" או בוורסיה השלילית שלו "לא בא לי"? מה זה עושה לכם? מעצבן, הא? לחלוטין מוציא מהדעת. אני רואה אתכם מהנהנים בראשכם בהסכמה גורפת. אז בואו נעצור לרגע את שלל עיסוקנו ונדבר על תופעת ה"בא לי". 

מה זה "בא לי"? מי המציא את המושג? מאיפה הוא הגיע ואיך קרה שהוא הפך להיות חבר של קבע בכל משפחה שהיא, ולא משנה מה הרכבה, היכן היא ממוקמת גיאוגרפית או לאיזו מפלגה היא משייכת את עצמה?

כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

"זה לא פייר!"; להתמודד עם הילד המתוסכל תמיד

סליחה שלא הייתי איתך מספיק; 10 חטאים בהורות

מה תתני לי? כשילד דורש פרס על התנהגות טובה

בדקו את עצמכם: האם אתם סמרטוט של הילדים?

ובכן, כמו שאני רואה את הדברים ה"בא לי" מסמל את העידן החדש בו אנו חיים - לא פחות. עידן של שפע אפשרויות, של שפע בכלל, עידן המקדש את הפרט ורצונותיו, את חופש הדיבור, ביטוי הצרכים וחופש הבחירה האינסופי מתוך כל ה"יש" העצום הזה.

הנה סוף כל סוף ניתנת לנו ולילדינו הלגיטימציה להיות מחוברים לעצמנו ולצרכים שלנו, להביע ולספק אותם. אושר גדול! אז למה זה מפריע ומטריד אותנו? מה הבעיה פה?

אני רוצה - ואתם צריכים לספק לי!

הבעיה הראשונה היא שלצמד המילים "בא לי" מתלווה ארומה מאוד ברורה, שאין לטעות בה, של דורשנות ותובענות. של "אני רוצה - ואתם צריכים לספק לי!". של פינוק יתר, של ילד שלא רואה באותה שנייה אף אחד ממטר - גם לא אותנו. בדרך כלל זה גם מגיע באריזה של טונים גבוהים וצורמניים, מה שמחזק את התחושה הקשה שלנו שמשהו פה ממש איבד כיוון.

תחשבו על זה, ילדים היום לא רואים כל צורך לבקש (שלא לדבר על שימוש במילה "בבקשה" הארכאית, שנזנחה אי שם בדור הקודם).

הם דורשים את שלהם. ולמה? כי בא להם! מה, זה לא מספיק?

ו"בא לי" זה לא בדיוק "רוצה". "בא לי" זו גחמה. מן חשק שכזה, "חישקוק" של רגע שגם ישתנה, אולי, ברגע הבא. אין כאן שום מחוייבות. אני יכול לשנות את דעתי בכל שנייה. וזה, כמובן, מחלחל גם למחוזות נוספים. אתם  כבר קולטים את עומק הבעיה?

בנוסף, כשאנחנו נותנים כל כך הרבה מקום ל"בא לי" כמה כבר נשאר ל"צריך"? ויש, כמו שאנו יודעים היטב, לא מעט דברים בחיים שצריך לעשות. אין ברירה.

ואם כל זה לא מספיק אז יש עוד נקודה חשובה: מה לגבי לעשות משהו בשביל מישהו אחר, בשביל מַשהו גדול יותר מעצמנו? גם את זה היינו מבקשים להכניס לסל האפשרויות של הילדים שלנו, והיום, לצערנו, אנו רואים יותר ילדים (שהופכים לבני נוער, שהופכים למבוגרים) שעסוקים בעצמם, ופחות, הרבה פחות, בצרכים ובקשיים של זולתם. וזה בהחלט מדאיג.

מבינים עכשיו על מה "יושבת" התחושה הקשה שלנו?

מה בא לך לאכול?

אבל אתם יודעים מה הכי מעניין? שאפילו שזה נורא מעצבן אותנו, אפילו שבאמת נמאס לנו לשמוע את מטבע הלשון הזו שוב ושוב מאה פעמים ביום, גם אנחנו,בלי לשים לב, משתמשים בה בתדירות שלא נופלת מזו של ילדינו: "מה בא לך לאכול?"; "בא לך להיכנס ולהתקלח סוף-סוף?"; "בא לכם ללכת לים?"; וגם זה מגיע: "לא בא לי לשמוע אותו יותר!!!".

יקיריי, האם שכחתם שאנחנו המודל של הילדים שלנו? שכל מה שאנחנו אומרים ועושים הם שומעים ומעתיקים ולומדים מאיתנו? אז הנה. מצד אחד נקעה נפשנו מה"בא לי" הזה, ומצד שני גם אנחנו עושים בו שימוש, מבלי משים, ומחזקים בכך את נוכחותו בחיינו.

מאיפה בא לנו ה"בא לך" הזה? באופן טבעי, רובנו רוצים להיות הורים אחרים מאלו שהיו לנו. שונים, ואם אפשר - טובים מהם. לכן אנחנו מבקשים לתת לילדים שלנו את כל מה שלא נתנו לנו, או לחילופין לא לעשות להם מה שעשו לנו (ולא אהבנו). אז אם ההורים שלנו הכתיבו לנו איך להתלבש, איך לדבר, באיזה חוג לבחור, עם מי להתחבר ועם מי לא - אנחנו רוצים אחרת.

אנחנו רוצים להיות הורים מאפשרים, זורמים, פתוחים ומבינים. הורים ליברליים. אנחנו לא מסכימים להיכנס למשבצת ההורה הנוקשה. זה ממש לא מתיישב עם התפיסה העצמית שלנו כבני אדם בכלל וכהורים בפרט. אנחנו רוצים להתייעץ עם הילד שלנו ולהעביר לו את התחושה שדעתו חשובה לנו. ומפה הדרך ל"מה בא לך" קצרה ביותר.

יתרה מכך, יש בתוכנו חלק שמאוד שמח ומרוצה לפגוש את הפן הדעתני, המורד ואפילו החצוף של הילד שלנו. זה מרגיע לדעת שהוא יודע מה הוא רוצה, שלא יהיה קל לעבוד עליו, שהוא עקשן ולא מוותר. בטח אם אתם הייתם הפוכים לגמרי ולמדתם על בשרכם כמה זה קשה לפלס דרך כילד/ה טוב/ה ומרצה.

והנה נולדת בתוכנו אמביוולנטיות (שאנחנו לא תמיד מודעים אליה) המבלבלת אותנו ואת הילדים שלנו. צד אחד בנו מתעצבן על הדורשנות והתובענות, והצד שני - מבסוט עד הגג. ואת כל זה, מורכב ככל שיהיה, ילדים קולטים.

אז הנה הבנו מאיפה זה מגיע. אבל איך עושים שזה יילך? 

1. בדקו את עצמכם: איך אתם מתבטאים?

כמה פעמים ביום אתם עושים שימוש ב"בא לי"? על איזה נושאים אתם מתייעצים עם הילדים שלכם אם "בא להם" וכמה אתם פשוט אומרים להם? לא תאמינו אבל אפשר לעשות ארוחת ערב מבלי לשאול אותם מה בא להם. אפשר להחליט על טיול, סרט, ביקור אצל חברים מבלי לבדוק איתם עד כמה זה מתאים להם (בטח בגילאים צעירים) ובוודאי שזו החלטה רק שלכם כשמדובר על מי ייקח אותם לגן, לבית הספר או לחוג.

2. מה המסר?

במקביל למילים שאנחנו אומרים אנו מעבירים מסר, וגם במקרה הזה. כשאנחנו מרבים לשאול אותם אם בא להם לעשות משהו או לא בא להם, אנחנו בעצם מעבירים להם מסר שהכל נתון לבחירתם. והנה אנו כורים בור לעצמנו ולהם. כי אחר כך, כשתשמעו מהם שלא בא להם לצחצח שיניים, לא בא להם לשבת לאכול עם כולם, לא בא להם לעזור בעבודות הבית - תבינו שגם לכם הייתה יד בכינון התפיסה הבעייתית הזו.

3. הורה ליברל - ילד מבולבל

אנחנו כל כך רוצים לזרום, אבל גם לנחל יש אפיק התוחם אותו על מנת שלא יציף את כל סביבתו. וזה בדיוק מה שקורה לילד כשאנחנו לא מגדירים עבורו את גבולות הגזרה שלו. למענו, וגם למענכם, עשו זאת. חשוב לשמוע "לא" ו"אי אפשר" מדי פעם.

4. תוחזר לאלתר המילה "בבקשה"

החזירו לשימוש מילים מקסימות ונשכחות כמו "בבקשה" ו"תודה". משום מה גם הן התמעטו מאוד בדיבור היום-יומי.

כשהן ייכנסו לאוטומט של השיח המשפחתי (ולא תאמינו באיזו מהירות זה יקרה!), כבר תחושו ירידה משמעותית בתחושת ה"מגיע לי". וכן, מותר לתקן ילדים כשהם מתבטאים בדורשנות מוגזמת ולבקש מהם להתבטא בדרך נעימה ומכבדת יותר.

5. לָכל זמן ועת לכל חפץ

עשו הפרדה בין דברים שצריך לדברים שמתחשק, עם דגש על הקבוצה הראשונה. לא כל דבר הוא לדיון, ואני מזמינה אתכם להרגיש טוב עם זה. יש כאן למידה סופר-חשובה לחיים - וזה הזמן להתחיל בה, אם עדיין לא עשים זאת.

6. חזקו את ילדיכם כשהם יוצאים מהאגוצנטריות

האגוצנטריות שלהם היא טבעית אצל כל הילדים. לכן, כשהם עושים משהו בשביל מישהו, כשהם עושים משהו שלא התחשק להם לעשות - חזקו אותם. בטח קורים גם מקרים כאלה, רק חשוב שלא לפספס אותם. הביעו בקול רם את התפעלותכם והערכתכם למעשה ולמאמץ ותנו להם להרגיש עד כמה זה חשוב לכם. וכמו שאנחנו כבר יודעים - חיזוקים אכן מחזקים.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן