"טינקרטנק", התשובה של זרחי לטינקרבל
נורית זרחי ודוד פולונסקי חברו יחד בספר "טינקרטנק", שמספר על פיה שממש לא מצליחה להיות פיה. לצד מעוף על עורב ופגישה עם פרופסור מומחה, טינקרטנק שואלת שאלות גדולות, עצומות ומדהימות. התוצאה: ספר חובה לקטנים ולגדולים
"מאז הבוקר הצליחה טינקרטנק לשבור שלושה עננים, שתי צמרות צעירות, להפיל קן עורבים, למעוך שיח תותי יער, ועכשיו את עוגת יום ההולדת של המלכה קלרדה דה גרם". קבלו את הפיה הכבדה, זו שמוציאה שם רע למשפחת הקלים והמרחפים, זו שלעולם לא תהיה טינקרבל אלא רק טינקרטנק. "את לא מבינה מה זה להיות קל? קל זה מה שעף מעצמו", מסבירים לה. כי פיות לא עשויות כוונות, לא עשויות רצונות, הן עשויות בדיוק ההיפך מזה. כך אומרת מלכת הפיות הבלונדינית עם התלתלים לטינקרטנק הקטנה, שהכנפיים דבוקות לה לגב ברישול בלתי אופנתי, ושערה עשוי קוצים חומים.
כך נפתח הספר המקסים של נורית זרחי, בעצמה סוג של מלכת פיות של ספרות הילדים העברית. זהו ספר שצריך להיכנס מיד לפנתיאון ספרות הילדים המקומית, לצד רבים אחרים של זרחי.
כי כאשר טינקרטנק לא מצליחה לרחף ועפה מהממלכה, "צונחת לארץ כמו שק תפוחי אדמה", ונדהמת מכדי לבכות, אין לה מושג מה עושים הנזרקים מגן העדן, אין לה מושג מי היא או מה היא. "אם היא פיה, למה היא כבדה? ואם היא כבדה, למה היא פיה?".
נבחרת החלומות
לטינקרטנק, ולכל ילדה וילד ששאלו את עצמם למה קוראים להם דברים איומים דווקא כשהם משתדלים מאוד, למה הם לא מתאימים לנבחרת החלומות שלהם או לחבורת המקובלים בכיתה א' או בחיים - אין תשובות טובות. אך קורא, ילד או לא ילד, עשוי להפיג את בדידותו הקיומית דרך סיפור, ולמצוא משמעות לחייו במילים של אחרים. לעתים רחוקות אפשר להיתקל בילדות או בבגרות, במספרת יודעת-כל חכמה כמו נורית זרחי, שמיד אחרי השאלות הגדולות ביותר בעולם קובעת בביטחון: "מישהו בעולם בטח מבין את זה, צריך למצוא את המומחה".
כאן נכנסת לתמונה עורבת שחורה, שכמו חד הקרן ממין נקבה וכמה יצורים פלאיים אחרים בגן החיות המדומיינות של זרחי, הן כולן נשים חכמות בעלות שמות מצוינים וחד-פעמיים. לחד הקרן קוראים "הסתר פנים", לעורבת, מיס עוברין. (הכי אני אוהבת המכשפה הקטנה ששמה אמורי אפיג אטוסה. כן, זה שם של ספר, ואם אתם מוצאים אותו, שימרו עליו מכל משמר. הוא נדיר באיכויותיו וגם קשה להשגה).
מיס עוברין מסוגלת לנחות על כתפה של טינקרטנק, ומיד אחת כך להרכיב על גבה את הפיה המבולבלת, להוביל אותה את הפרופסור המומחה שמנסה לפתור את הבעיה, וכן להקשיב מבעד לחלון כשהוא מאפיין את הצרה שלה. "פיה, חושבת, רוצה, מתבלבלת, נבהלת, נוסקת, צוחקת, מתנגשת, נרגשת, עיקשת, בוכה, נוחתת, זריזה, איטית, כבדה... מצאתי, מצאתי! צועק הפרופסור, את ילדה".
מקום לילדים
וזו הפתעה גמורה לטינקרטנק, שלא יודעת מהי מהות הילדות, בדיוק כמו שכל קורא צעיר של הספר הזה אינו יודע מהי. אז צריך לברר. לפעמים קל יותר לברר במבט-על ממעוף הציפור או העורבת, וטינקרטנק אכן רואה ילדים משחקים, בוכים, מכים, מסתודדים ועושים כל מיני דברים של ילדים. עדיין יש לה כנפיים מדולדלות, היא עדיין לא בטוחה שהיא בוחרת להיות ילדה וחוששת מכיתה ג', מאמא ואבא שיחכו לה - אבל היא מוכנה להבין שילדים תמיד רוצים לעוף, כשהפרופסור משלח אותה לעולמנו במילים המרגיעות הבאות: "מיס עוברין, קחי אותה למקום שגרים בו ילדים והורים".
לא אגלה לכם מה קורה בסוף. אפשר רק לומר שהסוף מבהיר לטינקרטנק שהיא לא לבד בעולם, שאולי הכנפיים לא מתאימות אבל היא בהחלט כן מתאימה, ראויה ורצויה בעולם הזה, בדיוק כמו שכל ילד אמור לחוש ברגעים הטובים שלו.
זהו ספר גאוני מפני שהוא נוגע במילים מאוד פשוטות, בשאלות קיומיות, גדולות ועצומות של ילדים - וגם מציע להן פתרונות בגובה העיניים, בלי להתיפייף ובלי להבטיח "האפי-אנד" מזויף. תמיד בספרי הילדים של זרחי אי אפשר למצוא שמלץ או סכרין, וגם לא הבטחות חסרות כיסוי או סופים פרוזאיים כמו "ואז כולם הלכו לישון עייפים ומאושרים". הפעם, כך נדמה, היא הצליחה ללכוד לא רק את שאלת אי-ההתאמה, אלא גם את החרדה המובנית ביחסיהם של יצורים נמוכים אל העולם הגדול והגבוה שסביבם, ואפילו את בעיית דימויי הגוף של ילדות קטנות.
כשקראתי את הספר לראשונה, בקריאה של מבוגרת, אני חייבת לגלות שעמדו לי דמעות בעיניים והן נשארו שם זמן רב אחרי שסיימתי, מפני שהנחמה המוצעת בו היא אכן נחמה בממדי אנוש, אבל לגובה מטר ועשרים בערך. מבוגרים יכולים להמשיך ולהתעצב על כך שילדים אנוסים להמשיך ולשאול את השאלות הגדולות מדי פעם, ושזו דרכו של העולם. בתי כמעט בת 11, ולמרות שהספר מנוקד ומעוצב בשורות מרווחות וגדולות ומתאים, לכאורה, לקטנים ממנה, היא בלעה אותו עם חצי דמעה בזווית העין בתחילת הדברים וחיוך ענק בסופם. אם יורשה לי לצטט מדבריה, "זה ספר ענק על החיים. ממש על החיים, אפילו שהגיבורה פיה ואין פיות בעולם".
לא רק הטקסט גאוני. דוד פולונסקי הוא מגדולי המאיירים שצמחו בארץ לדורותיה,
והוא מעניק לספר הרבה יותר מעומק או לוויית חן. האיורים שלו מספרים סיפור נוסף, עצמאי וחשוב לא פחות מזה של הטקסט. האיור הראשון נפתח במסיבת יום הולדת בממלכת הפיות, שכולן רזות באופן קיצוני, מאופרות יתר על המידה ומנסות להראות כמו מרלין מונרו. באמצע, טינקרטנק עם גלימתה הסמרטוטית, הגרביים המפוספסים, הנעליים הגבוהות, תסרוקת הקוצים והעיניים הענקיות השואלות, היא בעליל חריגה מכמירת לב.
איך נראית פיה? המלכה היא קריקטורה של רזון מעוצב, בלונדה צבועה, גבות מרוטות ואף מנותח. היא פשוט נראית כמו ברבי מזדקנת, ושום דבר מן הקצפת והתותים של עולם הפיות - לא באמת נדבק אליה. היא גם אכזרית, צווחנית ועריצה. רוב האיורים של פולונסקי מוגשים מנקודת המבט של טינקרטנק עצמה, ובהם הפרופסור המבוגר נראה גדול ומאיים, והעולם בו היא מרחפת מרתק ומלא פרטים. זה כל כך יפה שמתחשק למצוא איזה פרס משותף לסופרים ומאיירים על גאונות לשמה, ומיד להעניק אותו לזרחי ולפולונסקי גם יחד, תוך כדי הפצרות לספר המשך. כי הרי גם אחרי כיתה ג' מגיע לטינקרטנק שמישהו יענה לה על השאלות הגדולות שלא נעלמות אף פעם.
