"אני חיה עם סוכרת ונהנית מכל רגע". טור אישי

אני תמר ריפל, בת 29, רווקה, עובדת בתחום תקשורת הספורט, בעלת שני תארים אקדמיים. אה, ואני חולת סוכרת . "חולת סוכרת", שואלים אותי? למה את מדגישה ומזכירה את זה ברגע שמכירים אותך? התשובה מאוד פשוטה וברורה, הסוכרת היא חלק ממי שאני.

קראו עוד על סוכרת נעורים :

• ב-12 שנה: עלייה של 45% בחולי סוכרת נעורים
• למה עדיף להזריק אינסולין כבר עם גילוי הסוכרת
• סוכרת נעורים: להם זה כואב באצבע, לי זה כואב בלב
  

אנחנו יחד כבר 17 שנה, שזה הרבה יותר מכל קשר שהיה לי אי פעם. גדלתי עם ההכרה שאצטרך לבדוק את עצמי ולהזריק אינסולין בכל יום, כמה פעמים ביום, ומי שמכיר אותי ומעוניין לדעת מי אני צריך לדעת גם את הפרט החשוב הזה.

"הייתי צריכה לעודד את אמא"

את הסוכרת גיליתי בגיל 12, לאחר אירוע בצופים שבו חשתי ברע. בבית החולים גיליתי שמאותו רגע יש לי תוספת משמעותית לחיים. הדבר המשעשע בכל הסיפור הוא ששני ההורים שלי התמוטטו נוכח הידיעה המרעישה, ואני הייתי זו שצריכה לעודד אותם ולומר להם שהשד לא כזה נורא.

ובכן, בסופו של דבר צדקתי. השד לא כזה נורא. לאחר כחודש בבית החולים חזרתי לחיים השגרתיים, המשכתי להיות פעילה בבית הספר ובחוגים השונים, כשמההתחלה קיבלתי החלטה לא לראות בסוכרת עונש, לא מחלה ולא בושה - אלא לחיות איתה. החלטתי להזריק ליד אנשים ולהיות גאה במי שאני, מאז ועד היום.

אמא שלי, לעומת זאת, קצת איבדה את הצפון והפכה את הבית לבית ללא סוכר ומפוצץ בתרופות, עד שהיא הבינה שאין צורך לגור בבית מרקחת ושיש עוד דיירים בבית משפחת ריפל שמעוניינים לחיות חיים נורמליים. גם אני, אגב, אחת מהם.

כשסיימתי את התיכון, השלב הבא היה באופן טבעי הגיוס לצבא. בניגוד להיום, אז חולי סוכרת לא היו מחויבים להתגייס לצה"ל ומי שרצה להתגייס - התנדב.

לא חשבתי פעמיים וניגשתי מיד לעניינים: עברתי בירוקרטיה ופרוצדורות שונות וביליתי בסופו של דבר תקופה מדהימה של שנה וחצי כמפיקה ראשית בלהקות צבאיות ובתיאטרון צה"ל. אתם מכירים מישהו שהיה מוותר על תפקיד כזה בגלל איזו מחלה? לא אני!

למזלי, בסופו של דבר זה עבד ונסעתי עם חברה לשלושה חודשים מדהימים במרכז אמריקה. לא הייתי מוותרת על הטיול הזה בעד שום הון שבעולם. הכרתי שם חברים חדשים, טיילתי, עשיתי מסלולים מרתקים ביערות, טיפסתי על הרים, השתזפתי בשמש של מקסיקו ואפילו מצאתי את מי שהיה בן הזוג שלי במשך חצי שנה שלאחר מכן. מי היה מאמין?

במהלך הטיול הקפדתי להבהיר לכל מי שפגש בי שיש לי סוכרת. היה חשוב לי שידעו וגם יבינו שאם קורה משהו, זאת הסיבה. ומי שהיה לו קצת קשה לצפות בי מזריקה אינסולין, קיבל אזהרה מראש.

לא לראות בסוכרת עונש, לא מחלה ולא בושה(צילום: shutterstock)

להזריק מול הבוס בעבודה

בשנים הבאות הקדשתי את עצמי לעבודה קשה. בתחילת דרכי באתר אינטרנט מוביל בתחום הספורט הוצאתי את מזרק האינסולין ופשוט הזרקתי. המנהלים שלי, שהיו עדים למתרחש, התחילו להתלחשש ביניהם. כששאלתי אם יש בעיה הם השיבו חד-משמעית כי "מי שמשתמש בסמים לא יכול לעבוד בשום מקום שמכבד את עצמו".

באותו רגע לא יכולתי לעצור את פרץ הצחוק המתגלגל שלי, דבר שבלבל אותם אף יותר. הוצאתי את המזרק, הסברתי שמדובר בסוכרת נעורים ושאני רחוקה שנות אור מלהזריק לעצמי סמים מכל סוג שהוא. המבט הנבוך והמתנצל שלהם חרוט במוחי עד היום ומעורר בי חיוך.

היום אני רווקה תל אביבית, יוצאת ומבלה, אוכלת במסעדות הטובות ביותר ונהנית מכל רגע. והסוכרת? היא איתי לאורך כל הדרך. לא אצא לשום מקום בלי בדיקת סוכר ומזרקי אינסולין, מאחר שאני מוצאת עצמי מזריקה לפני אוכל במסעדה, על הבר ובכל מקום אחר.

אני לא חוסכת מעצמי את הנאות החיים, בדיוק להפך. אני מאמינה שחשוב לטעום את טעם החיים במלואו, לכן אני מקפידה להמשיך ליהנות ממה שיש לעיר להציע, לצד מעקב שוטף במרכז פרטי, שהבהיר לי את חשיבות הטיפול המקיף והכולל בסוכרת ושינה את חיי מבחינה פיזית ונפשית.

השימוש הנכון בתרופות והמעטפת הרפואית התומכת באופן תמידי שאני מקבלת מד"ר מריאלה גלאנט מאפשרים לי להמשיך לבלות, לצבור חוויות ולנצל כל רגע עם המשפחה והחברים.