לאובמה כבר יש נובל, עכשיו צריך שלום
הרוח הגבית של הנשיא המנצח והמצוקות של אבו מאזן מספקות לישראל הזדמנות להיכנס לתהליך מדיני מואץ שיניב לה תוצאות רצויות. אלא שהציפיות מנשיא ארה"ב הן רק תפאורה. ירושלים ורמאללה הן היחידות שיכולות לשנות את המציאות הקיימת
הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) אמר בסוף השבוע בראיון לערוץ 2 כי הוא באופן אישי מוכן לוותר על זכות השיבה על מנת להגשים את חלומו ולהכריז על הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. אמירתו של אבו מאזן לא באה משום מקום ותוזמנה היטב מבחינת לוח הזמנים הפוליטי-מדיני.
בחירות בארה"ב 2012
- לכל הכתבות של CNN ו-ynet
אובמה נבחר בשנית - כתבות נוספות:
חיסל את בן לאדן, ונשאר נשיא. זהו ברק אובמה
שוב פילוג: נשיא דמוקרטי, בית נבחרים רפובליקני
היסטוריה: תושבי מיין אישרו נישואים חד-מיניים
אובמה נשאר נשיא. הלילה הדרמטי, דקה אחר דקה
אבו מאזן חש כי מעמדו הולך ונחלש על רקע הצלחת תנועת חמאס לשבור את המצור הפוליטי על רצועת עזה עם ביקורו של אמיר קטאר, שנעשה בניגוד לעמדת הרשות הפלסטינית. הוא הבין כי הקיפאון המדיני לצד ההכרה ההולכת וגוברת בחמאס כמייצגת זרם פוליטי פלסטיני-איסלאמי במזרח התיכון שאחרי "האביב הערבי", דוחקים אותו לפינה.
אובדן התקווה וחוסר היכולת של אבו מאזן לספק את הסחורה הפוליטית לבני עמו בדמות מדינה פלסטינית שתזכה בלגיטימציה מערבית ותושג תוך כדי משא ומתן עם ישראל, פירושם סיום המנדט הפוליטי לקיומה של הרשות הפלסטינית דה פקטו.
לא יכולים להרשות לעצמם לדרוך במקום
ראשי הרשות הפלסטינית הבינו כי תהליך השלום נדחק ממרכז סדר היום לטובת הסוגיות החברתיות-כלכליות ברשות ותוכנית הגרעין האיראנית.
ברמאללה לא יכולים להרשות לעצמם להמשיך לדרוך במקום. המשבר הכלכלי ברשות, לצד האי-בהירות המדינית, יוצרים מצב של תסכול מתמשך בקרב שכבות רבות באוכלוסייה. התסכול הזה כבר התפרץ בדמות הפגנת מחאה נגד ממשלתו של סלאם פיאד.
הבחירות בארצות הברית ובחירתו הלילה (יום ד') של ברק אובמה לארבע שנים נוספות בבית הלבן נוסכות תקווה בראשי הרשות הפלסטינית משום שאובמה, שזכה בפרס נובל לשלום "על כוונותיו הטובות", אכן יפעל בארבע השנים הקרובות להצדיק את זכייתו בפרס היוקרתי שהוענק לו כתמריץ לפעולה.
אין להקל באמירתו של אבו מאזן כי הוא מוכן להרחיק לכת ולוותר על זכות השיבה. על אף העובדה כי הוא ציין יממה לאחר הראיון המדובר כי אמירתו היא אישית, ראשי מדינות משליכים לא פעם באמירותיהם על הקולקטיב. בעצם אמירה זו, אבו מאזן מאותת לישראל כי הוא מוכן ללכת רחוק יותר מכל מנהיג פלסטיני אחר.
נשאלת השאלה אם התקווה שתולים ברשות הפלסטינית באובמה מעידה בעצם על ייאוש. תדמיתה של ארה"ב בקרב הרחוב הערבי והפלסטיני מעולם לא זכתה לפופולריות יתר. ארה"ב נחשבת במרחב זה לסמל של קולוניאליזם, ובהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי היא אינה נתפסת על ידי הצד הערבי כמתווך הוגן.
האופוזיציה הפלסטינית לתהליך השלום, הן מצד הארגונים האיסלאמיים והן מכיוון חזיתות השמאל, מעלה על נס עובדה זו ואינה רואה בבחירתו של אובמה חלון הזדמנויות לשינוי פניו של המזרח התיכון. ממשלת חמאס בראשות איסמעאיל הנייה ממשיכה במאמציה לבסס את שלטונה ברצועת עזה כעובדה מוגמרת ולהרחיב את ההכרה בשלטונה מעבר למעגלים של בעלות הברית האסטרטגיות שלה, דוגמת איראן וסודן, למדינות הערביות עם משטר איסלאמי דוגמת מצרים ותוניסיה. חמאס גם קורצת לכיוונה של טורקיה, שראש ממשלתה רג'פ טאיפ ארדואן כבר הכריז לא מזמן על רצונו לבוא ולבקר ברצועת עזה.
מבחינת חמאס, כינוס של ועידה שתניע תהליך מדיני יכול לפגוע במאמציה לקבלת הכרה ולגטימיציה פוליטית. אבו מאזן, שמרכז את מאמציו כרגע על מנת לשמר ולרכז את שאלת הייצוג הפלסטיני בידיו, פונה אל האו"ם ככתובת להשגת השינוי וכדרך האסטרטגית להשגת יעדיו המדיניים.
הרוח הגבית שאובמה זוכה לה כרגע, יחד עם המצוקות שאליהן נקלע אבו מאזן, מהוות עבור ישראל הזדמנות להיכנס לתהליך מדיני מואץ שיכול לספק עבורה את התוצאות הרצויות. יש לזכור כי הפלסטינים אינם מהווים איום קיומי או איום ביטחוני מהותי על מדינת ישראל.
האתגר הביטחוני האמיתי עבור מדינת ישראל הוא ניסיונות ההתגרענות האיראניים. חתירה להסכם קבע עם הפלסטינים תאפשר לישראל לחזק גם את קשריה עם המדינות הערביות המתונות, שפצצת גרעין איראנית מדירה שינה אף מעיניהן.
בחירתו של אובמה, הכריזמה האישית שלו והציפיות ממנו הן רק תפאורת רקע. ההנהגות הישראלית והפלסטינית הן היחידות היכולות לשנות את המציאות הקיימת. אבו מאזן, על רקע המאבקים הפנים-פלסטיניים ורצונו לייצר הישג מדיני מוחשי שיבדל אותו ויראה את ההבדלים המוחשיים בינו לבין הנהגת החמאס, כבר שיגר את האיתות הנחוץ. איתות זה צריך להבהיר להנהגה הישראלית כי הדרך למניעת התגרענות איראנית, בין שבפעולה צבאית ובין שבהידוק הסנקציות והרחבת הקואליציה הבינלאומית התומכת, אמורה לעבור דרך הנעת תהליך מדיני עם הפלסטינים.
ד"ר עידו זלקוביץ, מומחה לחברה ופוליטיקה פלסטינית, מלמד בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ועמית מחקר במרכז עזרי לחקר איראן ומדינות המפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה. ספרו, "תנועת הפת"ח - איסלאם, לאומיות ופוליטיקה של מאבק מזוין", ראה אור לאחרונה בהוצאת "רסלינג"
לפנייה לכתב/ת 
