מובלים כצאן לקלפי
כמאתיים אלף ישראלים, חולי שיטיון, בעלי פיגור שכלי עמוק, חולי נפש, ששווים כארבעה עד שבעה מנדטים, נאספים לקלפי. אלו הבוחרים שלא מבחירה. יש לשלול מהם את הזכות
באותו הבוקר של 22 בינואר 2013, בשעה 6:30 לערך, עשרות אלפי פעילים יתכנסו במטות שונים ברחבי הארץ, ישתו כוס תה-בית-כנסת, יאכלו סנדוויצ'ים שהיו עטופים בניילון נצמד, יעברו על רשימת הכתובות, יקבלו מפתחות לאלפי רכבים שכורים וייצאו ללקט את הבוחרים שאינם בוחרים, בטרם ייחטפו בידי המתחרים.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
החזירו את השד העדתי לבקבוק / מירב כהן
הפרטה נפשית / דורי שלום
איני מדבר על אותם בוחרים שאינם בוחרים מבחירה, אלו שיש לשכנעם, לשדלם לצאת את ביתם, שיש לטעון בפניהם, להשמיץ בפניהם, לטרוח, לנמק, לחזר, לרגש, להבטיח וכו'. לא. כוונתי היא לאותם בוחרים שאינם בוחרים שלא מבחירה. חולי שיטיון, בעלי פיגור שכלי עמוק, חולי נפש ועוד. כל אלו נאספים עם אור ראשון מבית האבות, מההוסטל, מבית החולים, מן המיטה, מרימים אותם בידיים, מניחים אותם במושב האחורי לצד שני זקנים נוספים. כולם מבולבלים.
"גברת, יהיה בסדר". נותנים לה מעטפה, הפתק כבר בפנים, לוחצים על הגז, ולפני שהבינה (אם אי פעם תבין) מה קרה, כבר חזרה לשכב במיטתה. במקרים אחדים, אווירת המרוץ נחסכת מן החולים, כאשר יומיים קודם לכן, נציג מטעם המפלגה מגיע למוסד הסיעודי ומבצע, בעזרת צוות המוסד כמובן, איסוף המוני של תעודות זהות מן המטופלים, כך שגם אם ייחטפו בידי אחר ביום הבחירות, לא יוכלו להצביע. לא יהיו שמישים.
זוהי שגרת הבחירות של כמאתיים אלף ישראלים ששווים כארבעה עד שבעה מנדטים. ארבעה עד שבעה חברי כנסת. כוח פוליטי משמעותי, שנבחר מבלי שבחרו בו. מבלי שהתרחשה בחירה. פשע מאורגן לעילא וממומן להכביר. סרט נע של בוחרים שאינם בוחרים, מרביתם "מסתייעים" בידו של אחר כדי לשלשל את המעטפה לפי הקלפי. בת קול מצווה עליהם מאחורי הפרגוד.
כלי שרת בידי קבלני קולות
על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה, "לא נשללה מעולם זכותו של אזרח ישראלי להצביע על רקע של אי-כשירות נפשית או שכלית", וזאת משום ש"קיימת בעיה של החלטה מתי אפשר לייחס לאדם אי-כשירות כזו. כמעט שאי-אפשר לשרטט סף שאינו שרירותי". החשש הדמוקרטי מפני שרטוט הסף או קביעת הגבול הוא חשש מוכר, מובן ואתי - אך הוא אינו יכול לשמש תחליף לפעולה עצמה. בהולנד למשל, שלילת זכות ההצבעה לחולי נפש מצוינת בחוקה (סעיף 54.2) ובעוד במדינות כמו איטליה, שוויץ וארה"ב מתנהל דיון נרחב בנושא, נערכים מחקרים ומוצעים מבחנים שונים, הרי שבישראל הסוגיה כמעט שאינה מדוברת. שלא לומר מושתקת, שהרי בכל זאת, מדובר יהיה באובדן של קולות צפים. צפים באינסוף התודעתי.אם יש מקרה שמפר בצורה היהירה ביותר את הציווי של קאנט: "עשה פעולתך כך שהאנושות, הן שבך הן שבכל אדם אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולא אמצעי בלבד", הרי שזהו המקרה. זו ההַחְפָּצָה האולטימטיבית, מצב שבו אזרחים ותיקים ואנשים חולים מובלים כצאן לקלפי. משמשים כאמצעי, ככלי שרת בידיהם של קבלני קולות, ונזרקים לשולי החברה עד לבחירות הבאות, המוניציפליות, הפריימריז או הבחירות לממשלה.
אם נצא מנקודת הנחה שלא צריך להיות חכם גדול כדי להצביע בבחירות - ואולי חבל שכך - אזי ספק רב אם יש קושי של ממש בניסוח מבחן כשירות עבור בוחרים מסוג זה, או מכל סוג. מבחן בסיסי, בסיסי עד כמה שרק אפשר. "מי נגד מי?", "מה שמך?" וכו'. אך בכל זאת מבחן. משהו שיציל את בדל כבודה של הדמוקרטיה, את ערכה של זכות הבחירה. את משמעותו של מעשה הבחירה. משהו שיזכיר כי לעתים, נטילת הזכות היא היא מתן הזכות.
יהודה ויזן, משורר, מתרגם, מבקר ועורכו של כתב העת "דחק" לספרות טובה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
