לא מצביעים ומתלוננים

הזכות לבחור את נציגי העם ומנהיגיו היא מהזכויות הבסיסיות במשטר דמוקרטי. זכות זו מקנה לכל אזרח את היכולת להשפיע על המערכת הפוליטית באופן שתייצג את מכלול הערכים שבהם הוא מאמין ותיתן מענה לצרכיו כאזרח. הציבור הישראלי נחשב אולי לציבור ביקורתי ונשכני כלפי נבחריו, אולם עיון בנתוני שיעורי ההצבעה מגלה שבעשור האחרון חלה ירידה חדה בשיעורי ההצבעה לכנסת. מתברר שאזרחים רבים יודעים אולי להביע בצורה מצוינת את התסכול והמרמור מהפוליטיקה, אבל בכל מה שקשור למעשים - רבים מהם פשוט מעדיפים שלא להטריח את עצמם לקלפיות ביום הבחירות ובכך נותנים לאחרים לקבוע עבורם את עתידם.

עד לשנות ה-70' (מלבד 1951), היו אחוזי ההצבעה בישראל גבוהים מ-80%. נתון זה נחשב גבוה גם בהשוואה בינלאומית. אחוז זה מאפיין דמוקרטיות צעירות שבהן האזרחים מעורבים ונלהבים לקחת חלק בעיצוב המדינה החדשה. משנות ה-70' ועד לסוף שנות ה-90' ירדו אחוזי ההצבעה, אולם עדיין נחשבו גבוהים ונשקו ל-80%. בעשור האחרון חלה ירידה חדה בשיעור ההצבעה שצנח לכ-65%, שיעור אשר ליווה את כל ארבע מערכות הבחירות האחרונות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מובלים כצאן לקלפי / יהודה ויזן

החזירו את השד העדתי לבקבוק / מירב כהן

הירידה בנכונות של אזרחי המדינה לצאת אל הקלפיות מעוררת דאגה רבה, אך הנקודה המשמעותית מתגלה כאשר אנו מפלחים את המגמות בחתך האוכלוסייה. אחוז ההצבעה בבחירות ב-2009 עמד על כ-64%. זה אכן אחוז נמוך, אולם נתון זה לא מספר את כל הסיפור. הירידה המשמעותית באחוזי ההצבעה ניכרת דווקא בקרב הציבור היהודי במרכז המחנה הפוליטי, בעוד המגזר החרדי וקבוצות הקיצון בימין מאופיינים באחוזי הצבעה גבוהים.

מחקר שערך מכון גוטמן ב-2006 מראה שאחוזי ההצבעה הנמוכים מאפיינים את קבוצת הצעירים, חילונים בני מעמד הביניים: 54% מקרב האנשים שהצהירו שאין בכוונתם להצביע בבחירות 2006 הם חילונים. אחוז זה גבוה ממספר החילונים שהצהירו שבכוונתם לקחת חלק בבחירות. 48% מהם בני 35 ומטה, וכ-68% מהם מעידים על עצמם שהם משתייכים למעמד הבינוני.

גם ניתוח גיאוגרפי של אחוזי ההצבעה מחזק את הטענה. כך לדוגמה במערכת הבחירות של 2009 כמעט חצי מיליון בעלי זכות בחירה באזור גוש דן בחרו שלא להגיע לקלפיות. אחוז ההצבעה בתל-אביב עמד על 58.6% בלבד ובחיפה רק 57.4% בחרו להצביע. ביישובים החרדיים אלעד ומודיעין עילית עמדו אחוזי ההצבעה (בהתאמה) על 83% ו-87%, ובהתנחלות בית אל נרשם אחוז הצבעה של 86%. גם אחוזי ההצבעה של המגזר הערבי נמוכים יחסית לממוצע הארצי. מגמה זו החלה כבר בשנות ה-70'.

הרכב הכנסת מעוות 

הפער באחוזי ההצבעה בין המגזרים השונים משפיע באופן ישיר על מבנה הכנסת והאופן שבו הכנסת מבטאת את רצון העם. הפער בשיעורי ההצבעה של המגזרים השונים מעוות את מידת הייצוגיות של כלל אזרחי המדינה, מעניק משקל יחסי גבוה יותר עבור סקטורים וקבוצות קיצון ומעלה שאלה מהותית עד כמה משקף הרכב הכנסת את כלל הציבור. עיוות זה בא לידי ביטוי במדיניות שאותה מקדמת הממשלה, בסדרי העדיפות ובהקצאת המשאבים.

מגמה זו מתבטאת בירידת כוחן של מפלגות המרכז: בעשור האחרון לא הצליחו שתי המפלגות הגדולות יחדיו להגיע לחצי מהמושבים בכנסת, והחל מבחירות 2006 אין שום מפלגה שהצליחה להגיע אפילו לרבע מהמושבים. לא בכדי הציבור בישראל איננו מרגיש מיוצג, כוחן היחסי של המפלגות הסקטוריאליות גבוה ממשקלן האמיתי באוכלוסייה. בגלל שיטת הממשל הקולקלת, מפלגות אלו מצליחות לגרוף רווחים פוליטיים נאים על חשבון כלל האוכלוסייה.

נוצר פה מעגל קסמים אכזרי: שיעור ההשתתפות הנמוך של הציבור מוביל לכנסת שלא מייצגת את האזרחים בזרם המרכזי, כתוצאה מכך מרגיש ציבור זה תחושת ניכור ומרמור כלפי המערכת הפוליטית שמובילה אזרחים נוספים להימנע מלקחת חלק בבחירות, ובכך נחלש עוד הייצוג של המרכז. מלכוד זה לא ייפסק עד שהצעירים בני מעמד הביניים יגיעו לקלפיות ויחזקו את כוחו של המרכז הפוליטי בישראל. אלו שנמנעים מלהגיע לקלפיות מוותרים על זכותם לבוא בטענות כלפי הפוליטיקה בישראל. מי שלא בוחר - נותן למעשה לאחרים לבחור בשבילו.

הכותב הוא מנכ"ל עמותת "יש סיכוי" לשינוי שיטת הממשל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il