הוריה התגרשו. האם גירושים עוברים בדם?
היינו מצפים מילדי גירושים שיחתרו להשגת היציבות המשפחתית שלא זכו לה בילדותם, אולם הנתונים מדברים אחרת. לא רק שילדי גירושים נוטים להתגרש יותר בעצמם, אלא גם שסיכויי הגירושים בנישואים שניים, גבוהים יותר מנישואים ראשונים
עוד בנושא:
כשהוריי התגרשו הפסקתי להאמין באהבה
גם בגיל 30 נישאר ילדים להורים גרושים
גירושים: למען הילדים, הכי חשוב בלי מלחמות
הדור הזה הוא יציר כלאיים גם במובן של מושג המשפחה. בדור שלפניו משפחה נתפשה כתא המורכב מאשה, גבר וילדים, כאשר גירושין נחשבו אז לעניין חריג. בדור לאחריו, לעומת זאת, לא רק שגירושים נחשבים לעניין נורמטיבי, אלא שמושג המשפחה כולו הפך לנזיל, והתרחב כך שיכלול דפוסי משפחה חדשים כמו משפחות חד הוריות, חד מיניות או זוגות החיים יחדיו ללא נישואים.
יציר הכלאיים שלנו, גם אם לא חווה גירושים של הוריו, הכיר ילד אחר בשכונה שהוריו נפרדו. ובכל זאת, גירושים עדיין לא היו עניין שכיח, והם גררו עימם תחושות של בושה, פגיעה בערך העצמי ותהליך התמודדות והסתגלות למצב החדש.
בעיות בלימודים, דיכאון והריונות מוקדמים
מחקרים מראים כי לגירושי ההורים השלכות לטווח ארוך על הילדים. למשל, ילדים להורים גרושים נוטים יותר לפרוש מהלימודים, הם בעלי שכיחות גבוהה יותר של דיכאון, והבנות נוטות יותר להיכנס להריון בעודן קטינות. עם בגרותם הם ירוויחו פחות, בממוצע, מאנשים שהוריהם אינם גרושים.
ילדי הגירושים שנמצאים כעת בשנות ה-20 וה-30 לחייהם נתקלים בבעיה נוספת - בקושי ליצור ולשמר מערכות יחסים לאורך זמן. מחקרים נוספים מראים כי ילדים להורים גרושים מתחתנים בגילאים מאוחרים יותר - אם הם מתחתנים בכלל, ובסופו של דבר, גם מתגרשים יותר מילדים שהוריהם נשואים.
ההסברים לכך ידועים. הסבר אחד למשל, הוא שילדי הגירושים חווים שבר בחלום המשפחה הנורמטיבית - זו המורכבת מאמא, בית וילדים, ועל כן עולים בהם ספקות וחששות כלפי זוגיות בכלל ומוסד הנישואים בפרט. הנתון המדאיג ביותר הוא שלאנשים שהוריהם התגרשו יש נטייה גבוהה יותר להתגרש, פי 2-3 מזו של אנשים שהוריהם אינם גרושים.
הסיפור הקיצוני ביותר ששמעתי על גירושים במשפחה הוא של סיון: "ההורים שלי גרושים. מהצד של אבא אין גירושים בכלל, אבל במשפחה של אמא שלי מתנהלת טלנובלה אמיתית. ההורים של אמא שלי גרושים, וגם לפני שהם התחתנו (והתגרשו) הם היו נשואים, מה שאומר שסבתא שלי התגרשה פעמיים וסבא שלי התגרש פעמיים".
"מנישואיהם הקודמים יש להם בן ובת. זאת אומרת שיש לי דודה מהנישואים הראשונים של סבתא שלי, ויש לי גם דוד מהנישואים הראשונים של סבא שלי. הדודה התגרשה שלוש פעמים, והדוד היה נשוי 8 פעמים, אבל לא מכולן הוא התגרש, את חלקן הוא קבר. אז כנראה שגירושים זה בדם שלי".
האם גירושים עוברים באמת בדם? הלא היינו מצפים מילדי גירושים שיחתרו להשגת היציבות המשפחתית שלא זכו לה בילדותם, וכן שאחרי הכאב שחוו מגירושי הוריהם, יעשו כל שביכולתם על מנת לחסוך זאת מילדיהם. אולם הנתונים מדברים אחרת. לא רק שילדי גירושים נוטים להתגרש יותר בעצמם, אלא גם שסיכויי הגירושים בנישואים שניים, גבוהים יותר מנישואים ראשונים.
אם כן - מדוע אנחנו מאמצים את הדפוס של הורינו, וממשיכים לשעתק אותו שוב ושוב בעצמנו? את ההסברים לתופעה אפשר להבין מדבריה של סיון: "למזלי הרב, ההורים שלי עם אותם בני זוג מאז שהייתי ילדה כך שבעצם ראיתי בבית לא רק מערכת יחסים אחת יציבה, אלא שתיים".
"אני רומנטיקנית חסרת תקנה ורוצה להאמין שיש אדם שאני יכולה לבלות איתו את שאר החיים שלי. אבל גירושים זה לא משהו שנתפש מבחינתי כדבר מפחיד או נורא, אז אם אצטרך להיות שם, לא נראה לי שארגיש שזה סוף העולם".
לי זה לא יקרה
רובנו מתחנכים על ברכי אגדת העם, "והם חיו באושר עד עצם היום הזה", וכשאנחנו פוגשים את בחיר ליבנו, אנו בטוחים שנהיה ביחד לתמיד. איננו מעלים על דעתנו את האפשרות שנתגרש עוד לפני שנישאנו, על אף שהסטטיסטיקה מוכיחה שזה יקרה לשליש מאיתנו. אנחנו יודעים שזה קורה, אבל בטוחים שזה לא יקרה לנו. לא כך אצל ילדי הגירושים. הם מכירים את מודל הגירושים מהבית, ומודעים לאפשרות שנישואיהם לא ימשכו לנצח. אצלם, במנעד אופני הפעולה במקרה של חוסר שביעות רצון מקשר, מתקיימת גם האופציה לפרק את הקשר.
יתרה מכך, ילדי הגרושים יודעים שהחיים לא נגמרים ברגע שמתגרשים, ואפשר להמשיך לחפש את האדם הנכון. הידיעה שהוא עשוי להימצא בפרק ב' או ג', תקל עליהם לפרק קשר שלתחושתם אינו עם האדם הנכון. מרק טווין אמר: "יש שלושה סוגי שקרים: שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה". האם הסטטיסטיקה על אחוזי הגירושים בקרב אנשים שהוריהם גרושים מצביעה על בעיה? ואולי דווקא על ההפך מכך?
היינו רוצים לחשוב שילדים שהוריהם נשארו ביחד למרות הקשיים, התחנכו על מודל של זוגיות טובה, אולם פעמים רבות ההפך הוא הנכון, ובית שבו ההורים שוברים כלים בודאי אינו עדיף מבית שבו החליטו להיפרד ולשבור את הכלים. ילדים שהוריהם התגרשו לומדים שעל שלמות הנישואים אין לשמור בכל מחיר, בודאי שלא במחיר האושר האישי. האם יש ערך טוב יותר להנחיל לילדך מהאמונה שמגיע לו להיות מאושר?
כמות הנישואים השניים והשלישיים מצביעה על כך שמוסד הנישואים עדיין לא פשט את הרגל. אנשים שהתגרשו לא ויתרו על אהבה, רק על האדם כלפיו היא הופנתה. למעשה, הם מאמינים באהבה יותר מאי פעם, ועל זכותם לחוות אותה גם במחיר פירוק משפחה. הם לא ויתרו על החלום של אהבה לנצח, אלא על הרעיון שאהבה חייבת להיות מופנית במשך חיים שלמים כלפי אותו האדם.
ייתכן שקשיי הזוגיות הניצבים בפני ילדים שהוריהם התגרשו אינם מצביעים על בעיה, אלא על הסתגלות למציאות משתנה. מציאות שבה משפחה עודנה ערך עליון, אך אליה התווספו מניעים של אהבה ואושר אישי.
איננו נמצאים בעידן של התפרקות המשפחה, אלא בעידן של בנייה מחדש של צורות משפחה נוספות, כאלו הנותנות מקום רב יותר לפרט שבתוכן, וזאת כבר בשורה מעודדת לכל דבר.
לכל הכתבות והעדכונים - בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
