טבול ביהדות: מספריית הישיבה לספרייה הציבורית

ליל חנוכה חורפי וסוער. מקבץ דמויות אפרוריות המתגוררות בבניין אחד, יוצאות לחפש את עצמן באישון לילה ברחובות ירושלים. כך מתחילה שרשרת סיפורים סוריאליסטית, שרוקם הסופר והרב ראובן טבול (או שמא קודם הרב, ואחר כך הסופר) - בספר הבכורה שלו "בעוד לילה" (הוצאת "ידיעת ספרים").

>> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<

• תזכורת מאולמוץ: אל תנטשו את ניצולי השואה
  

מאז פריצתו של הרב חיים סבתו למרכז התודעה הספרותית הלא-מגזרית, ממתין עולם הספרות לכותבים שבאים מבית המדרש, על שפתו העשירה ועולם המושגים הייחודי לו. האם הרב ראובן טבול מבשר את הדור הבא של רבנים-סופרים?

משה שמיר עשה הגהה לנער מהישיבה

הרב טבול (36) נושא בשלל תארים: הוא ראש החוג לספרות במכללת "אורות ישראל" באלקנה, מראשי המדרשה בעופרה ורב ב"צהר", המדריך זוגות לפני נישואין, ועורך את חופתם. הוא בוגר מסלול דתי-לאומי "קלאסי", כפי שהוא מגדיר אותו, ונחשב כבר ליוצר מוכר. סיפוריו התפרסמו לא פעם בכתבי עת ספרותיים, ובעיקר ב"נקודה' עליו השלום", כפי שהוא מכנה אותו.

"כילד לא אומנם לא כתבתי בכלל. אני זוכר את עצמי קורא המון, כל הזמן קורא", הוא מספר בראיון ראשון. "רק אחרי הצבא התחלתי לכתוב סיפורים קצרים. אני זוכר שבזמנו נחשפתי ל'נתיב', כתב עת שערך משה שמיר ז"ל, אחד מאבי-אבות הספרות העברית. בחוצפה של ילד פשוט שלחתי אליו שני סיפורים. התגובה שלו הייתה נלהבת. הוא שלח לי אותם בחזרה אחרי הגהה ועריכה לשונית, את מתארת לעצמך? צעיר משרבט שמשה שמיר עורך לו הגהה? מאז הקשר בינינו רק הלך והעמיק".

"הרב חיים סבתו? נקווה שלפחות מזווית המכירות". הרב ראובן טבול

עולמות התוכן שטבול מתכתב עימם בשפה ובתפאורה, לקוחים מעולם הניואנסים היהודי-דתי. בסיפור האחרון הוא אף חורג מעמדת הסופר, והופך לכותב חידושי תורה קבליים בשמו של אדמו"ר בדיוני שנרצח בשואה. סממני המגזריות הכבדים עלולים להרגיש זרים ומנוכרים, למי שאינם שוחים בהוויה הזו. מה שמעלה תהייה, כיצד יתחבר משהו "מבחוץ", לשיחה הפנימית שעורכות הדמויות עם החוויה הדתית, המהווה חלק בלתי נפרד מהם?

טבול לא מודאג. "אני חי בתוך החברה הישראלית. וזה גם ניכר בספר. אני מאמין שהשרטוט העדין האנושי של הדמיות עובר, ואומר את מה שיש לו לומר, מעבר לשלל התפאורות וההתכתבויות, הנובעות מהעולם האישי שלי. גם אדם שלא מכיר את הסביבה הזאת, יכול להזדהות עם נפשות שנלחמות על החיים שלהם.

"החיפוש אחר בית, זוגיות או יצירה הוא חיפוש אנושי ברמה הכי אוניברסלית. שלל עולמות התוכן היהודי-מגזרי הוא חלק מהשפה והסיפור שלי, ממי שאני, אבל זה לא גורע ממי שאני כאדם, ככל בן אנוש. לשמחתי לא מעט קוראים שלא מהמגזר אכן קראו, קראו והתחברו".

מסע ליילי הזוי

גיבורי הפרוזה שלו אינם קופצים ממטוסים, לא בורחים מהמאפיה ואינם נקלעים להרפתקאות מסמרות שיער.

חייהם שגרתיים להפליא ואפרוריים עד אימה. המסע העלילתי שלהם הוא פנימי ורגשי. ההתרחשויות משמשות כתפאורה למורכבות הפנימית, הנחשפת לעיניו של הקורא מטווח אפס.

אלמן דתי מבוגר על סף מעבר לדיור מוגן, חוזרת בתשובה שבעלה נעלם והיא בטוחה כי ישוב, וצעיר שתולה פשקווילים בעודו תר אחר "המילה הנכונה", הם חלק מהנפשות המשוטטות בספר. אסופת ירושלמים חסרי הוד והדר, שבאמצעות "תאורת מילים" מתאימה הופכים לסובייקטים מרתקים, שופעי רגישות, תובנות פילוסופיות וסבל.

גם אם מדי פעם מגיחות אל אסופת הסיפורים דמויות ססגוניות יותר, למשל "השייח" עם כוסות התה או גר הצדק המסתורי, הן נוטות להישאר בשוליים. דווקא הגיבורים שעל פניהם היית חולף ברחוב בלי לזכותם במבט שני, הם שמקבלים את מרכז תשומת הלב.

בצורה מחוכמת עושה טבול שימוש באווירה הלילה המסתורית שרקם, ובמשחקי מילים ספרותיים כדי לחשוף את מורכבותן הפנימית של הדמויות. כך הקשיש משוק מחנה יהודה ששם עליך שקית תפוחי אדמה ברכבת הקלה, הופך באחת למישהו אחר, רגיש ופגיע, המחפש את דרכו בסיועו של נר חנוכה סימבולי, שבו צייד אותו טבול.

"אין פה שום הסתכלות מגובה על החברה, או מסע עלילתי מעניין", הוא מבהיר. "העלילה מתרחשת רק בתוך הדמויות עצמן. זאת לא השתבללות פנימית, אלא מציאת מקום שקרוב מאוד לחיים האמיתיים, שמחפש קשר בין המחשבה ובין הפסיעה ברחוב. המכנה המשותף של כל הדמיות הוא החיפוש אחר בית והגעגוע אליו. המסע הליילי ההזוי שלהם, בוחן צדדים שונים של בית וביתיות ושל המערכת משפחתית. אלה מקומות מאוד חסרים בהוויה האנושית והישראלית".

הסתכלות נוקבת, כמעט חילונית

לדמויות של טבול יש נטייה התחלתית להסתובב סביב הקורא בצורה שטוחה ולא מאיימת, עד שלפתע משפט, אמירה או אקט כלשהו, תופס אותו לא מוכן וחשוף. הדמויות כולן נטושות, תלושות וחרדות, בייחוד תמר המשוטטת מהסיפור "וליבי ער".

"תמר, זו דמות מאוד לא פשוטה. אישה שבעלה נעלם. הנטייה הטבעית היא להפוך את הבעל הנעדר לדמוני ואת האישה לקורבן, או למצוא בהזדהות שלה איתו, ובחיפוש שלה אחריו, סוג של תסמונת שטוקהולם. אבל בעצם יש בסיפור שלה  קריאה מחודשת של 'שיר השירים'. הרעיה שמוצאת ולא מוצאת את הדוד. סלחנות שלא מגיעה מחולשה, אלא מחוויה ודאית של נאמנות וחום. תחושה של קשר במצב של חוסר אובייקטיבי.

בעיניי, זו למעשה החוויה האמונית של האדם המודרני. מה שמעבר, אף פעם לא נמצא שם, הוא רק משאיר לך מדי פעם עקבות קלושים ורמיזות קלות, ועם זאת הוודאות בקיומו לא מוטלת בספק".

אמרו עליך שאתה ה"חיים סבתו הבא".

"אני מבין למה זה קצת מזכיר את סבתו, אבל גם למה זה שונה לגמרי. אני בורח לחלוטין מהשפה התלמודית, בספר שלי

כל התזה של העלילה, בנויה באופן אחר לחלוטין מהקונספט הספרותי שלו. כשהעורכת קראה את הספר היא לא ראתה סבתו או עגנון, אלא דווקא את יעקב שבתאי. הספר חוגג את החוויה קיומית הבסיסית ביותר. הליכה, חיפוש ושאלות נוקבות. הוא נטול נאיביות לחלוטין.

יש במסע של הדמויות קדימה חקירה מאוד פנימית, שמתכתבת עם עולמות דתיים. אך מדובר על חוויה דתית אישית, שאינה בנויה על מסורת או על תחושה שעוברת מדור לדור. יש שם הסתכלות נוקבת על המציאות, אפילו חילונית, שדורשת התגלות. חיים סבתו? נקווה שלפחות מזווית המכירות".

• נאבקים ברפורמים: הדתיים מפחדים, אבל ממה?