זוהר ארגוב מת, המשטרה חוקרת. השבוע לפני

ב-6 בנובמבר 1987 נמצא "המלך" של המוזיקה המזרחית, זוהר ארגוב, ללא רוח חיים בתחנת המשטרה בראשון-לציון. כמה ימים לפני כן נעצר הזמר המפורסם בחשד לנסיון אונס של חיילת, חברתו של ישי לוי. שעות לפני מותו, לאחר שנפגש עם בני משפחתו, סיפרו עצורים בתחנה שזוהר ביקש טיפול. "אל תדאגו", הוא אמר על-פי העדויות, "אני עושה להם הצגה". שוטר מצא אותו תלוי וחילץ אותו. הזמר הועבר לתא מבודד ונאזק באזיקים. הוא התחנן לחזור לתאו וכשהותר לו לשוב, לקח כדורי הרגעה מחבריו לתא. לאחר מכן, כשכולם ישנו, תלה עצמו פעם נוספת. הפעם, למרות ניסיונות ההחייאה, נקבע מותו של ארגוב, בן 32 בלבד.

השבוע לפני, כתבות קודמות:

• העיתון בבוקר שאחרי רצח רבין
• כשנתניהו וערפאת לחצו ידיים
• כשהאופנובנק טעה ונתפס
• לראות את ירושלים ולמות
• שטר של 500 שקל, מסעדות עד 22:30
  

ארגוב הובא למנוחות בבית העלמין בשיכון המזרח בראשון-לציון. כ-2,000 איש הצטופפו ליד קברו. אמו של הזמר, יונה עורקבי, התעלפה כמה פעמים במהלך הלוויה. הרב השכונתי, משה לוי, ספד: "תראה כמה באו לראות אותך, זוהר. כל הקהל הרב הזה אהב לשמוע אותך". בנו היחיד, גילי ארגוב, שהיה אז בן 14, אמר קדיש. לאחר הלוויה אמרה אמו של ארגוב בביתה: "איפה הנגנים? איפה התזמורת? תקראו להם לבוא לנגן. עוד מעט יבוא זוהר לשיר".

בני משפחתו של הזמר - שנשפט בתחילת אותה שנה לחצי שנת מאסר על גניבת נשק ועל שימוש בסמים - טענו כי הוא לא התאבד, ושמדובר בתאונה. לדבריהם, לא הייתה לו סיבה לשים קץ לחייו. הם סיפרו שהיו לזוהר תוכניות לעתיד ואפילו החשדות החדשים בגין האונס לא דיכאו אותו. מאוחר יותר טענו בני המשפחה כי ייתכן שהוא נרצח וההתאבדות בוימה כדי לטשטש את הרצח. "לא סביר שהמנוח היה שולח יד בנפשו, שכן בחודשים האחרונים לפני מותו נגמל לחלוטין מסמים, מראהו החיצוני השתפר ללא היכר ורוחו הייתה טובה עליו".

אבל צעירה משכונת התקווה בתל-אביב, שמשפחתה הכירה היטב את ארגוב, אמרה בבית האבלים: "זוהר התארח אצלנו הרבה. היה לו קשה לצאת מזה. בפעם האחרונה שבא אלינו, לפני כמה שבועות, אבי לקח אותו לרופא פרטי והרופא לא האמין שזוהר ייגמל. בחתונה של חבר משותף, חודש לפני מותו, זוהר נתן הופעה טובה. למחרת לא הגיע להופעה אחרת. ישב אצלנו עם הבגדים מצוברח ואמר 'אני רוצה למות'".

ב"ידיעות אחרונות" ראיינו יום לאחר מותו של זוהר את הפסיכולוג ד"ר ירדן מאיר שאר, שניסה לגמול אותו מסמים. "התחלתי לעבוד איתו לפני שנתיים ומיד ראיתי שהוא לא רציני. עכשיו, כשאתה אומר לי שהוא התאבד - איני מופתע. בתהליך טיפול בגמילה חשוב להתייחס לחיים ברצינות - וזוהר לצערי לא לקח אותם ככה".

אבל אחרי זמן מה, במשטרה הסבירו שהייתה זו תאונה. סגן מפקד תחנת ראשון-לציון בנובמבר 1987, רב-פקד אהרון טל, התיידד עם זוהר כשהובא כמה פעמים למעצר. "הוא אמר לי - אתה האשכנזי היחיד שאני מדבר איתו ככה", נזכר ביחסיהם בראיון חמש שנים אחרי, ב-1992.

טל גם מונה לחקור את נסיבות המוות. באותו ראיון הוא סיפר על הלילה המר: "זוהר צרח כל הלילה. קצין תורן נכנס וביקש ממנו להפסיק. זוהר החל לשחק משחק מסוכן: משלא עזרו צעקותיו לקבל עוד ועוד כדורי הרגעה, הוא לקח שמיכה, קרע אותה וקשר את הקצה האחד לסורג החלון ואת הקצה השני כרך על צווארו.

 הקצין התורן נבהל, וכבל את ידיו ורגליו באזיקים.

"זוהר המשיך לצרוח. 'יותר אני לא אעשה את זה. זה היה בצחוק. רוצה כדורים'. כעבור שעה וחצי נכמרו רחמיו של הקצין התורן, השעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר, והוא הסיר את האזיקים שבהם נכבל זוהר. אחר-כך כבר לא מיהר לתא של זוהר בכל פעם שנשמעה צעקה. בארבע לפנות בוקר, בביקורת נוספת בתא, נמצא זוהר ללא רוח חיים. הוא עמד על רגליו, ראשו שמוט ועל צווארו רצועת השמיכה.

"לא התייחס לחיים ברצינות", טען הפסיכולוג שניסה לגמול אותו(צילום: מיכאל קרמר)

"זוהר מת מחוסר אספקת חמצן למוח. הוא נרדם מכדורי ההרגעה כשהשמיכה קשורה לצווארו, ורצועת השמיכה חסמה את מעבר החמצן לראש. בשפה הרפואית זה נקרא 'תשניק'. בצבא קוראים לזה 'הורדת זקיף' - לוחצים על שני העורקים בצוואר וגורמים לעילפון תוך כמה דקות. כשהוצאנו את זוהר מהתא הוא כבר היה ללא רוח חיים. זוהר לא נרצח ולא התאבד בתלייה. הוא מת זקוף על רגליו מוות עצוב ואכזרי".

הקריעה של הרצוג

ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה הקובעת כי "ציונות היא צורה של גזענות". 72 מדינות תמכו בהצעה, 35 התנגדו ו-32 נמנעו. שגריר ישראל באו"ם דאז חיים הרצוג, לקח את הדף עליו נכתבה ההצעה וקרע אותו לגזרים מעל בימת הנואמים בעצרת. הרצוג, שבעשור שלאחר מכן נבחר לנשיא המדינה, אמר: "לגבינו, העם היהודי, החלטה זו, אשר מבוססת על שנאה, שקר ושחצנות, היא משוללת כל ערך מוסרי או משפטי. עבורנו, העם היהודי, אין זו אלא פיסת נייר - ואנו נתייחס אליה בתור שכזו".

הרצוג המשיך במתקפה על האו"ם: "היטלר היה מרגיש את עצמו בבית בכמה הזדמנויות בשנה האחרונה, אם היה מקשיב לדיונים בפורום זה, ובמיוחד לדיונים האחרונים על הציונות. ראינו את שתי רעות הפועלות בעולם - השנאה העיוורת של הערבים יוזמי ההחלטה והבורות התהומית מלווה ברשעות של אלה אשר תמכו בה". לפני ההצבעה נדחתה הצעה של בלגיה לדחות את ההכרעה בשנה.

אבל זו לא הייתה ההחלטה היחידה נגד ישראל באותו כינוס - שהתקיים 38 שנים בדיוק אחרי ליל הבדולח. העצרת החליטה ברוב של 93 נגד 18 להקים ועדה שתטפל בהקמת מדינה פלסטינית. החלטה נוספת, להזמין את אש"ף לוועדה בז'נבה, עברה גם היא ברוב גדול.

 דובר אש"ף פארוק קדומי בירך את ההחלטות ההיסטוריות והכריז "נמשיך במאבקנו הלגטימי בכל החזיתות - המדינית, הכלכלית, התרבותית והצבאית - כדי להרתיע את אויבי השלום והצדק".

בראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר אז הרצוג כי נזכר כשקרע את החלטת האו"ם באביו שהיה הרב הראשי, יצחק הלוי הרצוג, שקרע את הספר הלבן שהוציאו הבריטים ב-1939. "ידעתי שעליי לעשות משהו דרמטי. ידעתי שזה רגע היסטורי, הרגשתי שהנה כאן עושים היסטוריה. נכתב דף בהיסטוריה היהודית ואני נבחרתי על-ידי ההשגחה העליונה להיות השליח, להיות נציגם של היהודים, לא רק בישראל, אלא של כל היהודים בכל רחבי העולם. ידעתי שעליי לעשות משהו, לא סתם לשאת נאום, אלא משהו מוחשי, כדי להפגין בפני אומות העולם את רחשי כוח הלב שלנו".

בניו יורק הפגינו עשרות אלפי יהודים נגד ההחלטה. הרבבות קראו "אנחנו ציונים". מזכיר המדינה האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, אמר כי ארצות-הברית תתעלם מהחלטת האו"ם. "האו"ם יפגע בעצמו אם ימשיך לצעוד בדרך זו", הוא אמר. ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, אמר בנאום בכנסת כי החלטת האו"ם נגד הציונות תירשם לדראון עולם. "בתיתו יד למזימה הערבית איבד ארגון האומות כל תוקף מוסרי", אמר רבין.

מי שהתרגש פחות מההחלטה הוא השר לשעבר משה דיין, שאמר במסיבת עיתונאים בשיקגו כי ההחלטה איננה בבחינת "יום שחור" ליהודים. דיין הסביר: "בני העם היהודי מורגלים בגילויים של איבה ואי הבנה זה 4,000 שנה. בשבילנו זהו מצב רגיל". הוא הוסיף כי גורלה של ישראל ייקבע בשדות החקלאיים ואם יהיה צורך - בשדות הקרב. בשנת 1991 בוטלה ההחלטה באו"ם.

פצצות מרגמה מירדן

ב-10 בנובמבר 1968 אירעה תקרית קשה בגבול ירדן. מחבלים, או כמו שהם נקראו אז חבלנים, ירו טיל לעבר רכב של משמר הגבול שפיטרל ליד הירדן. לאחר מכן התפוצצו 50 פצצות מרגמה בקוטר 81 מ"מ, במשך ארבע דקות, בלב קיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן. מהירי נהרגה אילנה נג'ר, נערה בת 18 שהייתה בגרעין הכשרה. עובד בנייה בן 60 נפצע.

במשק סיפרו אז שהכול היה במפתיע. "חברים היו בחדרים ובדרכם למקום שונים, כשלפתע ניסרו באוויר שריקות הפצצות. מכל צד באו התפוצצויות ונפערו מכתשים באדמה", תואר אז בעיתון. "ההתארגנות נעשתה תוך כדי ספיגת ההפגזה, אולם היא הייתה מהירה למופת. הילדים הורדו מיד למקלטים. חברים צעירים היו מוכנים לחוש לכל מקום שממנו בקעה קריאה לעזרה".

ולחדשות קצת אחרות מאותה תקופה. דני עמר, אברהם אלימלך ויהודה ויצמן - שלושה ילדים בני 8 מחיפה - קיבלו בתחנת המשטרה בעיר תעודת הוקרה וזוג מכנסיים חדשים על גילוי אזרחות טובה.

 השלושה הבחינות בקבוצת פורצים שנכנסה לבית מסחר. הילדים עקבו אחריהם, ראו היכן הסתירו את הסחורה הגנובה והודיעו על המקרה למשטרה.

באותו יום ב-1968 דנו שופטי בית המשפט העליון בעונשו של צעיר בדואי שהורשע בהסתננות. הצעיר נידון ל-30 חודשי מאסר על הסתננות והשופט בבית המשפט המחוזי כתב אז: "הנאשם הוא בחור בן 24, גבוה, רזה ובעל שפם - טיפוס אידיאלי של איש 'פתח'. אינני מאמין לו שעזב את הארץ בגלל שקיבל סטירות מאביו". הכתב גדעון רייכר דיווח על פסיקת שופטי העליון, שקבעו כי אם העונש לא היה ניתן משיקולים פסולים הם לא היו מתערבים, אך משהוזכרו שיקולים כאלה - הם הקלו בעונשו ל-18 חודשי מאסר.

וממש כמו היום, גם ב-1968 התלוננו בחולון על רעש המטוסים. עיריית חולון ערערה בפני ועדת השרים לענייני כלכלה על החלטתה שהמסלול האוויר החדש יעבור מעל דרומה של העיר. העירייה טענה לפני 44 שנה כי רעש המטוסים יהווה מיטרד חמור לתושבים ויפריע לפיתוח העיר, אשר רוב שטחיה המיועדים לפיתוח משתרעים מתחת למסלול האוויר המתוכנן.

צעדות לישראל ממדינות ערב

18 שנים קודם לכן ניסו הפלסטינים דרכים אחרות. במחצית הראשונה של נובמבר 1950 תוכנן "מצעד פליטים על ישראל", כדי להעמיד את ישראל בפני הברירה להשתמש באלימות או להתיר לפליטים לחזור. הכוונה הייתה אז של ארבע המדינות הגובלות בישראל - להצעיד פליטים, כולל נשים וילדים, לעבר קו שביתת הנשק ממלחמת העצמאות, כדי להעמיד את המדינה הצעירה בפני דילמה. שישה עשורים חלפו, וניסיונות למעשים דומים בימינו הסתיימו בשנים האחרונות בעשרות הרוגים בגבול הסורי ובלבנון.

ואילו בתל-אביב באותם ימים התנהל מרדף דרמטי אחר גנבי סוכר. בשעה 3:30 לפנות בוקר הבחין קצין משטרה במכונית שנשאה שלט בלגי. הוא הורה לשני הנערים שהיו ברכב, בעלי עבר פלילי, לעצור. הם ניסו להימלט בנסיעה. השוטרים לא ויתרו וירו יריות אזהרה. השניים נעצרו בסופו של דבר, לאחר שמכוניתם פגעה בקיוסק בצומת הרחובות הקישון ו-וולפסון. במכוניתם של השניים, בני 16 ו-17 משכונת התקווה, נמצאו שני שקי סוכר לבן שנשדדו מחנות מכולת.

ונסיים עם המודעה הזו, השבוע לפני 62 שנים: