בנות אין, בנים אאוט

הן לבושות במחשוף מעודן. הליפסטיק כמו המסטיק שלהן בולטים לכל עין. הן משליכות זו אל זו מבט מתנשא כלפי ההמון שמסביב ומצחקקות בזדוניות. "שרביט הקסמים" הדמיוני שבו מחזיקות הסלקטוריות של המועדונים הפופולריים כיום בישראל, כבר מזמן הפך מכשיר להשפלה ועלבון, ובעיקר לרמיסת זכויות אדם בסיסיות. חוויית הכניסה למועדון מוכרת ודאי לרובנו. אלו שחוו אותה לפחות פעם אחת, ייתכן שוויתרו על חוויה מתקנת - אבל לא אני. ספק אופטימיות ספק הדחקה, על הבילויים שלי אני לא מוותר בקלות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

גם למוגבלים מגיע להצביע / אחיה קמארה

הרומן שלי עם סצינת הכניסה למועדונים התחיל לפני כשנתיים, כאשר הוזמנתי למסיבת יום הולדת במועדון רחובותי מוכר. על החולצה המכופרת אני לא מוותר גם בשעות הערב, כשאינני מתפקד כמתמחה במשרד עורכי דין וסטודנט לתואר שני במשפטים. עם השמש אני לא נוהג להתראות פעמים רבות כדי לשמור על המראה החצי אשכנזי, שמאיים לנטוש אותי בקלות בשבילה. שיערי הקצר מסורק הצידה ונראה היה שזו הזדמנות מצוינת לחנוך את הנעליים המחויטות החדשות שלי. להשלמת האווירה, חסר היה לי להגיע לפאתי המועדון עם סיר בינוני של מרק עוף והייתי צולח בקלות יתרה את מסכת העינויים בכניסה.

מסכת העינויים בכניסה למועדון. ארכיון (אלעד גרשגורן)

תוריד את השרשרת

מצוייד בשתי ידידות, עומדים שלושתנו מעל למחסום הכניסה, כשהסלקטורית מפצירה לעברנו: "שתי הבנות יכולות להיכנס". דחפתי אותן להיכנס ואמרתי שאסתדר, אך הן התעקשו שניכנס כולנו יחד. פניתי ברכות אל הסלקטורית ושאלתי מדוע אינני יכול להיכנס, היא לא היססה: "הכניסה כרגע לבנות בלבד". אממה, באורח פלא, אותו השבוע למדתי על "חוק איסור הפליה במקומות ציבוריים".

בעודי נדחס ונדחף, שלפתי את הטלפון החכם ופתחתי את החוק כדי להציגו לסלקטורית. שאלתי: "את יודעת שהפליה על רקע מין במקום ציבורי היא עבירה קשה על החוק?". הסלקטורית התעשתה ושינתה גירסה: "שמעת לא נכון, אתה יכול להיכנס רק תוריד מעליך את שרשרת המגן דוד שעל צווארך". עד היום לא ברור לי כיצד ומדוע שילחה אותי הסלקטורית מהמקום, בעוד היא מכניסה למועדון, אחד אחרי השני, את חבריה וחברותיה, מכרים וגם סתם כאלה שנראים לה כאילו יקנו למסיבה שלה את המראה המושלם. בנים ובנות הנושאים על צווארן שרשראות עם תליון המסמל את לאומם, נכנסים ויוצאים מהמסיבה, ואני - רק אני נדרש להורידה בלי שום הסבר הגיוני.

זה לא הגיל, זה התרגיל

שנתיים עברו מאז אותו ערב משפיל שבו עמדתי שעה ועשרים דקות בכניסה למועדון והתחננתי על נפשי להיכנס ולתת כבוד לכלת היום-הולדת. אפשר לספור על שתי כפות ידיי את מספר הפעמים שביליתי מאז במסיבות, וגם באלו שביקרתי, אשקר אם אומר שמסכת העינויים שעברתי הייתה קלה. אשקר גם אם אומר שנותר בי חשק לצאת לאותם מקומות דורסניים. בשבוע שעבר החלטתי ללכת על בטוח, אם כבר לצאת להתרענן במסיבה תל-אביבית, אמצע השבוע הוא זמן מצוין לבדוק את השטח ביתר קלות, מקום שבו הכניסה איננה עמוסה וגועשת והסיכויים להיכנס לטובתי.

השעה 21:30, זמן מת בשפת סצינת המועדונים, אני מתייצב והפעם מלווה בחבר. על מנת להבטיח את הכניסה שלנו למועדון החלטנו לעשות תרגיל וביקשנו משלוש הידידות שלנו להיכנס לפנינו. שלב א' של התוכנית עבר בהצלחה. הבנות נכנסו בלי שום שאלה מיותרת או בקשה להצגת תעודות זהות לבירור גילן. באותם רגעים קיבלתי שיחת טלפון שאישרה את המשך התוכנית ויציאה לשלב ב'. אנחנו ניגשים לכניסה הריקה והדוממת, בזירה אני והחבר, מאבטח ושתי סלקטוריות. אחת מהן פונה אליי: "אתם מוזמנים?" אני עונה שחברותינו בפנים, נכנסו לפני דקות ספורות. היא ממשיכה: "אני שואלת שוב, אתם מוזמנים?" אני עונה שאיננו מוזמנים ומסביר שגם הבנות, שנכנסו כמה דקות לפני כן, אינן מוזמנות של אף אחד.

מחכים לרגע שבו יוכרע גורלו של הערב. ארכיון (אלעד גרשגורן)

לתומי שאלתי "זה אירוע פרטי? על אילו מוזמנים מדובר?" דממת אלחוט בכניסה. הליפסטיק והמסטיק נשמעים חזק יותר מרגע לרגע. קולותיי ותחנוניי להיכנס נשמעים לכל העוברים והשבים, אבל זה היה מאוחר מדי, כי השפעת "שרביט הקסמים" החלה לתקתק ודמותי הפכה כלא נראית ולא נשמעת אל מול שתי בנות עלובות, שרומסות מדי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש בחודשו, את כבודם של אלה שרק רצו לסיים את יומם עם מוזיקה טובה ומשקה. ושוב אותן תמונות, אותן תמונות שנחקקו בראשי במשך שעה ועשרים דקות חוזרות על עצמן בדיוק מופתי. חברותיהן של הסלקטוריות נכנסות כאילו נפרש בפניהן שטיח אדום, תיירים הממלמלים ספק איטלקית, ספק ספרדית, נכנסים כאילו הסלקטוריות חיכו להן שעות על גבי שעות בכניסה, יפים ואמיצים רבים עומדים בכניסה ומחכים לרגע הגדול - הרגע בו יורם השרביט ויכריע את גורלו של הערב שלהם.

שם הקוד: השפלה

מצוקות רבות עומדות על הפרק בישראל: מהשוויון בגיוס, יוקר הדיור, החינוך ועד האיום האיראני. אך עם רדת הערב, כשאנו יוצאים לנקות את ראשנו במועדון הקרוב לביתנו וזוכים להשפלה קשה מנשוא, הפליה על רקע מין, גזע ודת, וחוזרים לביתנו בבושת פנים מרה - ניכר שהמצב זועק לשינוי. המונח "ברקס", המוכר לבליינים הצעירים שבינינו, הפך לא אחר מאשר שם קוד להשפלה. המועדונים מפרים בבוטות את "חוק איסור הפליה במקומות ציבוריים", רומסים את הכבוד האנושי ויוצרים מצג שווא כאילו מדובר במסיבה פרטית. הבחנה בין בנים לבנות במעבר הצר והמאיים של המאבטח היא מזמן חלק מהשגרה, אותה שגרה שהפכה את רגע ההתנקות שלנו מחיי היום יום לכזה הצובר עוד ועוד לכלוך.

אלדר הר-צבי (25), מתמחה במשרד עו"ד וסטודנט לתואר שני במשפטים באוניברסיטת בר אילן.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il