"חלום קוסטוריצה": המסע הוא העיקר

בשתי מלים: איזה כיף. אם לא ראיתם, אנא התעדכנו בתחזית הסערות הגשומות בעתיד הקרוב, ועשו לעצמכם טובה: תתכרבלו מול הסרט "חלום קוסטוריצה". מובטח לכם שתירדמו עם חיוך ענק על הפנים.

מה עוד חדש בערוץ הטלוויזיה של ynet:

אמנון לוי והכת החרדית

ערוצי הטלוויזיה הזרים והבחירות

קולות החקיינים: מערכוני פוסט-בחירות

אייל סיבי הוא קולנוען צעיר שחי בסרט. באמת, וגם כביטוי לניתוק ממה שמקובל לכנות "החיים עצמם". כשהיה ילד קטן ומוחצן אביו קנה מצלמת VHS, והוא נדלק על הגאדג'ט החדש והתחיל לעשות בו מה שילדים עושים: תיעוד של פרצופים מצחיקים, תחפושות ומשחקי תפקידים שבהם הוא מין זמר רוק שכזה שרוקד ריקוד פראי.

הצרה היא, כפי שהוא מספר לחבר שלו, שבגיל 14 הפסיק לרקוד ואפילו בחתונה של אחותו לא פיזז, יש תיעוד. אז מה, מקשה החבר, ואז מתברר שמדובר רק בסימפטום אחד של סגירות מני רבים. הבחור תקוע. חמש שנים חלפו עליו בתיכון לפני שהעז לפנות בדברים לבלונדינית השאפה מהכיתה המקבילה, וגם אז הציע לה רק לשחק בקליפ שביים. 

הטריילר ל"חלום קוסטוריצה"

עוד שנים חלפו מאוחר יותר כשהתאהב בהילה, שחקנית מתחילה, אבל לא ייצא לו מזה אפילו דייט נורמלי אחד, שלא לדבר על סיפור של ממש. חוץ מזה הוא איטי נורא גם בתחומים אחרים, נוטה להתבלבל בדרכו וסוג של נעבעך כללי: סבתא שלו שגם היא מתועדת בסרט, אמרה לו פעם אחרי שתעה ולא מצא את בת דודתו במשך שעות של חיפוש, שצריך לשלוח אותו להביא את המוות, כדי שזה יתעכב עד מאוד.  

עם כל העדויות הללו וקטעים מבוימים של מבוכה, אייל מחליט לעשות בחייו שינוי גדול: לצאת לסרביה לפסטיבל חצוצרות בכפר גוצ'ה, משני טעמים מצטברים: ראשית, יש שם עליצות גדולה, מוסיקה, בשר ובירה. שנית, וחשוב מזה - אמרו שקוסטוריצה עצמו, אלוהי השמחה במעופה, יהיה שם - ואייל ממש מוכרח להציע לו הצעה שקוסטוריצה ודאי יסרב לה.

ברור שקוסטוריצה הוא אובססיה גדולה של אייל, עד כדי שחזור תזמורת צוענית של כלי נשיפה עם חבורת גיקים נעבעכיים מקומיים, כולל זה שלא "לא יודע לחשב את המרחב האישי עם הטובה". באורח מפתיע, כמה מהם מצטרפים אליו. ככל הנראה גם הם רוצים לחיות קצת בסרט, אבל הדרך אליו עוד ארוכה, כי קודם צריך לעבור על פני "צ'צ'אק, אוז'גה ופוז'יצה", כפי שמסביר השיכור המקומי טוב הלב לתיירים שהסתבכו בדרך.

אחר כך צריך לצלם פרות שלוות וזקנות מחייכות בלי שיניים כאילו יצאו מדפי הנשיונל ג'יאוגרפיק, וכל זה כדי להגיע לכפר הנידח והציורי להפליא גוצ'ה, שם יש מספר גדול להדהים של חובבי קוסטוריצה ומוסיקה צוענית, חזירים שלמים צלויים על שיפודים מסתובבים והמון בני אדם רוקדים, שמחים, שיכורים, אוהבים, חיים – חוץ מאייל שלא יכול.

המסע הוא העיקר

אם נדמה לכם שקוסטוריצה יימצא במהרה, אז נדמה לכם. בסרט שהוא פסטיש חינני של ז'אנרים, מבילוש ועד תיעוד חדשותי, מפלאשבקים פסיכולוגיסטיים ועד לקומדיה רומנטית של טעויות - המסע הוא העיקר. והוא מכמיר לב ומצחיק, חכם וחסר פואנטה אמיתית, בסיס מצוין לסיטקום אבל גם פנינה קטנה שעומדת יפה בפני עצמה.

בחוכמה גדולה, הסרט הזה מנצל את חולשותיו הפנימיות: דלות התקציב מוסברת היטב בעובדה שרבאק, זה סרט של קולנוען צעיר ומתחיל, נלהב וחסר פרוטה.

המשחק הגיקי של כולם מגיע בדיוק מאותה הכרה ממש, הנופים הסרביים בחינם, הכשרון הקומי של סיבי מגיע מהבית וקוסטוריצה, הפלא ופלא, משתף פעולה.

לא אגלה לכם כיצד, בהנחה שלא ראיתם. בסערה הבאה, או עוד לפניה בהמון שידורים חוזרים, מומלץ עד מאוד לראות. בסוף הסרט תרצו ודאי לחבק מישהו, אפילו את סיבי עצמו, שכבר כן מוכן לרקוד, אבל להתחבק אולי ילמד רק בסרט הבא. פרייאר מי שלא ייתן לו צ'אנס לביים אותו.