אתי אנקרי בפסטיבל העוד: נוגעת ללב

לקראת סופה של ההופעה הנהדרת של אתי אנקרי, אמש (שבת) בפסטיבל העוּד בירושלים, עלתה אמא שלה אל הבמה, אחזה במיקרופון והחלה שרה "כמו שזה נשמע במקור, בלי עיבודים" בקול טבעי עם תחושת קצב עירנית וטבעית.

אמא של אנקרי היא חוליה בשרשרת נשים תוניסאיות שרות. בהתחלה היתה זו מַמַה זֵהְיְרַה, הסבתא, ילידת האי הקטן ג'רבה שמול חוף דרום תוניס. סבתא דומיננטית, מסורתית שהחזיקה את כל המשפחה. אתי דיברה עם הסבתא בערבית והסבתא שרה, והצלילים הללו הותירו עקבות.

אתי אנקרי ואמה. תחושת קצב עירנית וטבעית (צילום : עמרי בראל)

לימים כשאתי בגרה ואף חזרה בתשובה - קיבלו זיכרונות צלילי הילדות הללו משמעות נוספת, והיא החלה חוקרת את המורשת המוזיקלית הזו, מקליטה זקנות מג'רבה שמתגוררות היום, כרב בני הקהילה הזו, בנתיבות ובמושבים בדרום כמו שרשרת, בית הגדי וברכיה. ומתוך מסע החקר הזה - הספק אישי, ספק מוזיקלי-מקצועי - נולד המופע מַמַה זֵהְיְרַה.

מסע אישי מחול לקודש, ממערב למזרח

דרך ארוכה עברה אתי אנקרי מימי "רואה לך בעיניים" (1990) ו"קראת לי אסתר" (1993). משירים אישיים מאוד, חושפים וחשופים, וכולם פרי עטה, היא עברה במופע הנוכחי, לשירה מסורתית ולחזרה מובהקת למסורת המוזיקלית של המקאם הערבי.

אתי אנקרי על הפסנתר. מערב פוגש את המזרח (צילום : עמרי בראל)

המקאם הוא תבנית מלודית קבועה (ויש מאות תבניות שכאלה) שמגדיר את הסולם המוזיקלי וגם תבנית צלילים - מלודית-בסיס ייחודית לו. וזהו המצע לכל האלתור האמנותי שיוצרים מסוגה של אנקרי מחוללים.

במובן מסוים חופף המסע המוזיקלי של אנקרי למסע האישי שעברה: שנה אחרי צאת "קראת לי אסתר" הצטרפה אתי לקבוצת לימוד של המורה הרוחנית ימימה אביטל והחלה בהשפעתה בתהליך של חזרה בתשובה. השינוי האישי-מוזיקלי הזה היה הדרגתי והוא התחוור למעריציה עם צאת אלבומה החמישי "ים", שגם שיריו שלו נכתבו כולם בידיה, אך בנושאיו ובוודאי בלחניו האתניים, ניכרת החזרה למקורות המסורתיים.

אנקרי בשלב הזה כבר "נפלטה" מהמיין-סטרים של המוזיקה הישראלית, אך הנתיב החדש, הרוחני-אוריינטלי, חולל הבלחות יופי חדשות, כמו מופע שירי רבי יהודה הלוי  שפתח את פסטיבל העוּד ב-2009. המופע הנהדר, אך הלא פשוט ההוא, תורגם לאלבום שזכה להצלחה רבה. אמש, בערב המרתק שהעלתה בתיאטרון ירושלים, היא עשתה מהלך נוסף במסע הזה שלה, מהחול אל הקודש, ומהמוזיקה המערבית והעכשווית, אל המסורת המוזיקלית היהודית-ערבית.

הערב התוניסאי

המוזיקה התוניסאית היא חלק מהמסורת המוזיקלית הערבית, הצפון-אפריקנית. אבל בכל זאת יש בה ניחוח מבדיל, אנדלוסי, עם רפרוף צועני מסיבליה. והתוניסאים משתבחים במרכיב ייחודי משלהם: תחושה של טראנס מוזיקלי תנועתי, שהם מכנים פיז'אני. מן רצף מוזיקלי מדיטאטיבי וסוחף. אבל מי שצפה שאתי אנקרי תספק חפלה מזרחית כיפית יתאכזב. ואני מניח שתוניסאים שבאו אמש להיזכר בצלילים מבית אבא-אימא מצאו עצמם מעט מבולבלים.

מסורת של נשים תוניסאיות(צילום : עמרי בראל)

מצד אחד הצלילים האלה הם בד.נ.א. של רבים מהיושבים אמש בתיאטרון ירושלים, והתרגשותם הייתה מוחשית ומלהיבה. אבל אנקרי לא שרה, ובודאי לא סיפקה עיבוד מוזיקלי מזרחי נטו. היא ביקשה, בעצם המציאה, את המוזיקה הנושנה אל-תוך הקשר עכשווי. באנסמבל הכִּלי שמלווה אותה התחולל דיאלוג מרתק בין החטיבה המזרחית שבו לחטיבה המערבית. והתוצאה: אינטגרציה משלהבת מזרחית-מערבית.

וכך למשל זה נשמע: אתי אנקרי שרה "שאי נשכין" (כשאזכה לשכון עם החבורה הקדושה של רבי שמעון בר יוחאי תחת עץ החרוב), במלודיה ערבית מובהקת. הליווי הוא של תזמורת ערבית מסורתית לחלוטין, והדומיננטיות של הכינור הערבי, העוּד והדרבוקה מוחלטת. ואז לפתע פורץ, אל תוך הליווי המזרחי המובהק, קטע ג'אז אינטנסיבי על הפסנתר. ודקותיים אחר-כך הקלידן מצטרף בקטע כמו פלמנקו-אנדלוסי. ולמרבה האושר הכל משתלב בריתמוס של המקאם המקורי, באופן טבעי שמתמזג לשלמות אחת. תענוג של ממש.

את האגף המזרחי ייצג אמש, קודם לכל, העוּד בנגינתו המעודנת של רוני דלאל. כלי הפריטה האגסי הזה הוא מלך הכלים ("מלכ אל-אלאת") בכל תזמורת ערבית ונחשב למחולל תחושת ההתעלות. וכמובן הדרבוּקה (בתיפופו הסוער של שמואל טרבלסי). הדרבוקה, במקור תוף עממי עשוי חרס, חלחלה את דרכה מהשטח אל תוך ההרכבים המוזיקליים הממוסדים, ובצידה הבֵּנדִיר - תוף המסגרת הגדול, שמשמש בכל צפון אפריקה והוא כלי מרכזי במסורת הסוּפִית. הבנדריסט, סילבן שניישל, תרם אמש גם את קולו המחוספס, העשיר. הוא מזכיר זמר פלמנקו ותיק ומלהיב.

אנקרי ובתה. הדור הבא(צילום : עמרי בראל)

זוּרנה אמיתית, אותו כלי נשיפה בעל צליל דק וגבוה לא היה אמש. אבל היתה זורנה חשמלית שהפיק הקלידן יוסי גרשון, שגם חתום יחד עם אנקרי על העיבוד המוסיקלי העשיר והמורכב של הערב. ובלי כינור ערבי, חשמלי במקרה זה, אי אפשר, והוא גם הכלי שחיבר אותנו אל החטיבה המערבית - אקורדיון, מערכת תופים, גיטרת באס ובעיקר הפסנתר, בנגינת איתמר גרוס, שיצק במופע מרכיבי ג'אז מובהקים.

האינטגרציה המזרחית-מערבית הזו משתלבת היטב ברוח הכללית השורה על פסטיבל העוּד. ולא בכדי היזם של הערב התוניסאי של אנקרי הוא אפי בניה, מנהלו האמנותי של הפסטיבל, שעודד את אנקרי להיכנס למסע החקר הזה.

ממַמַה זֵהְיְרַה לאנקרי ינוקא

מַמַה זֵהְיְרַה, הסבתא הגדולה של אנקרי היא תחילת הסיפור. אבל דומה שהערב כולו הוא תוצר של שרשרת נשים בנות משפחה אחת: מהסבתא זהירה אל הבת, חנה אנקרי האימא של אתי. וממנה אל הנכדה - אתי, וממנה אל הנינה - מעיין.

את אימא של אתי פגשנו כבר לפני למעלה מ-10 שנים בדואט המושלם "טול עומרי" שהשתיים שרו, בערבית (מתוך האלבום "ים"). הפעם היתה האימא מעורבת גם בבחירת השירים, בשחזור טקסטים אבודים ואפילו בכתיבת מילים חדשות לנעימה

נושנה ("יא ר'אליה", במקור שיר אהבה, אך אמש שיר געגועים ואהבה לירושלים). ושרשרת הדורות הסתיימה אמש, לפי שעה, במעיין הצעירה, שעלתה לבמה ושרה עם אתי, בקול זך "אוקטאש" (מתי, מתי נלך לירושלים לנשום את אווירה).

בחירותיה האישיות והמוזיקליות של אתי אנקרי הניעו אותה מקדמת הבמה של סצנת המוסיקה הישראלית, אל שוליה. אבל המהלך הזה הוא מהלך מודע, והערב אמש הוכיח שאמנותית לא רק שלא נס ליחה של אנקרי אלא שהיא משתבחת ומשתכללת ומעמיקה. זה היה ערב נוגע ללב, חם, אוהב ומשובח.

שתי הערות לסיום

הערה שנייה נוגעת לעניין הזה הקרוי פסטיבלים. אנחנו שבעי אכזבות מ"פסטיבלים" שאינם אלא צבר הפקות קנויות שמיובאות מהעולם. פסטיבל אמיתי הוא פסטיבל שלא רק מזוהה בייחוד תרבותי ואמנותי, אלא שהוא גם יוזם בעצמו מופעים. הוגה אותם, מחולל אותם ומוציא אותם לאור. פסטיבל העוּד עושה את זה כבר שנים. זהו פסטיבל אמיתי ומקורי, והוא זכאי לכל הברכות.