"חיותה וברל" כבש את פסטיבל סלוניקי. ומי עוד?
מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני חזר מפסטיבל הקולנוע ביוון, שם קטף הסרט הישראלי "חיותה וברל" ארבעה פרסים. מלבד הגאווה בתוצרת המקומית, הוא נהנה גם מהסרטים האיראנים, מחילופי זוגות צ'כים, ומהבמאית הסרבית מאיה מילוש
הסרט הישראלי "חיותה וברל" זיכה את יוצרו, עמיר מנור, בפרס מיוחד של חבר השופטים על חדשנות ומקוריות בפסטיבל הסרטים בסלוניקי שננעל אמש. בנוסף זכה מנור בפרס התסריט הטוב ביותר. הסרט זכה גם בפרס מיוחד על "ערכים אנושיים", וכן בפרס הקהל. את פרס "אלכסנדר הזהב" לסרט המצטיין קטף הסרט הדני "חטיפה" ("A Hijacking") בבימויו של טוביאס לינדהולם, דרמת מתח אפקטיבית אך שגרתית המביאה את סיפורה של אניית משא הנחטפת בידי פיראטים סומליים.
הקולנוע הישראלי נכח השנה משמעותית בפסטיבל הסרטים של סלוניקי שהמהדורה ה-53 שלו ננעלה במוצ"ש. בצד "חיותה וברל" שהתמודד בתחרות הבינלאומית, הוקרנו כאן גם "למלא את החלל", "חדר 514" ו"עלטה" (שחלק את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון). כמו כן הוקדשה מחווה מיוחדת לליאור שמריז, יוצר ישראלי המתגורר בברלין, שסרטיו הניסיוניים הוקרנו בעבר בפסטיבלים הנחשבים של לוקרנו וסרייבו, ובמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.
המשבר הכלכלי העמוק בו נתונה יוון - שמצא את ביטויו בשביתת ענק בת יומיים - פסח על מתחם הפסטיבל הממוקם בנמל הקסום של סלוניקי. בין האורחים הרבים שפקדו השנה את האירוע היו הבמאי הכורדי בהמן גובאדי ("צבים יכולים לעוף"), שהציג בפסטיבל את סרטו החדש, כריסטיאן מונג'יו הרומני, ו-אקי קאוריסמקי הפיני שהכריז בתחילת מסיבת העיתונאים שנערכה עמו, באותו טון יבשושי ומשעשע המזוהה עם סרטיו: "אני ד"ר קאוריסמקי. אם נותרו בכם אי-אילו רגשות, אני יכול לרפא אותם".
סרט הפתיחה החגיגי היה "Holy Motors" של ליאו קראקס הצרפתי ("הנאהבים מפריז"). זוהי יצירה משונה המחווה להיסטוריה של הקולנוע הצרפתי, ונפתחת (איך לא) בקהל היושב באולם וממתין לתחילת הסרט. הגיבור האקסצנטרי הוא מסייה אוסקר (דני לבאן) המתנייע בלימוזינה מפוארת הנהוגה בידי אישה מבוגרת ומטופחת (אדית סקוב הוותיקה). המכונית נעצרת בתחנות שונות, ובכל פעם מגיח ממנה אוסקר כשהוא עוטה על עצמו דמות אחרת - בנקאי אמיד, קבצנית קשישה, מטורף מעוות מראה החוטף דוגמנית ועוטה אותה ברעלה אופנתית, רוצח שכיר והפתעות נוספות.
יהיה זה מעשה יומרני לקבוע על מה בדיוק הסרט. למן הפתיחה נוסח דיוויד לינץ' ועד הסיום שמתייחס לבונואל, זוהי יצירה סוריאליסטית, חידתית, תמוהה וסוחפת ובעיקר משעשעת. אולי זה סרט שעניינו הזהויות השונות שאנו לובשים ופושטים בחיי היומיום, אולי פנטזיה על כוחו המשחרר של קולנוע שאינו כבול במוסכמות נרטיביות ואסתטיות, ואולי מדובר בהשתטות שהינה חסרת פואנטה במכוון. כך או כך, זהו חזון אמנותי ייחודי שילהיב חלק וישעמם אחרים.
הקולנוע האיראני הבריק בפסטיבל עם שתי יצירות שונות זו מזו. "פרוויז" ("Parviz") של מג'יד ברזגאר - שזהו סרטו השני - עוקב אחר גבר כבן חמישים, שחי כל ימיו בחברת אביו האמיד והאלמן. השגרה הזו מופרת כאשר יום אחד מודיע לו האב שבכוונתו להינשא, וכי עליו לעזוב את הבית ולמצוא לו עבודה. ההמשך מתאר את האופן ההדרגתי בו הופך הילד המגודל והדחוי (השחקן עב הבשר לבון חפטוון) לסוציופת המבצע בקור רוח שרשרת של מעשים איומים, בהם הרעלה סדרתית של כלבים וחתולים וחטיפת והפקרת תינוק, שתכליתם נקמה באב שנטש אותו. התוצאה היא קומדיה שחורה שהולכת ונהפכת במיומנות לסרט בלהה חונק.
הסרט השני, "טבור" ("Taboor") נפתח בגבר בגיל העמידה המתעורר בחדר קטן שקירותיו מצופים בנייר אלומיניום, והוא עצמו עוטה סרבל מחומר זה לפני שהוא יוצא החוצה. בהמשך יתברר לנו שהאיש הוא מדביר חרקים, והסרט (שהמשפט הראשון בו נאמר אחרי כמחצית השעה) עוקב בשקדנות אחר שגרת יומו של האיש השקט. זו כוללת, בין השאר, ביקור אצל מיליונר גמד הנוהג לירות בו כדורי סרק.
הבמאי הצעיר, וואהיד וקיליפאר, מעצב בסרטו השני את טהרן כטריטוריה לינצ'ית (פעם שנייה ברשימה זו). סביבה לבירינטית עתידנית שבתוכה מסתובב הגיבור משך לילה ארוך אחד. לעיתים נדמה שהסרט הוא לא יותר מתרגיל סגנוני מבריק, ולעיתים - משל אקזיסטנציאליסטי על ניכור אנושי בצורתו הקיצונית.
בהמן גובאדי הכורדי הציג בפסטיבל את סרטו החדש "עונת הקרנפים" ("Rhino Season"), הראשון שהוא מצלם מחוץ לגבולות איראן. זהו סרט שונה מאוד מהריאליזם הפיוטי שאפיין את עבודותיו הקודמות, והוא מבוסס בעיקרו על דימויים סימבוליים יפהפיים וסתומים כאחד. הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של משורר כורדי, שנעלם למשך שלושים שנה ונחשב למת על ידי משפחתו וחבריו. למעשה, כל אותו זמן הוא ישב בכלא אחרי שנהגו לשעבר, אדם נכלולי שהפך לדמות בעלת קשרים באיראן שאחרי המהפכה, והיה מאוהב באשתו של המשורר - דאג שישליכו אותו לשם.
הסרט נפתח כאשר הגיבור משתחרר מהכלא ויוצא לחפש את אשתו, שהיתה אסורה אף היא משך עשר שנים. העלילה נעה מההווה לעבר, ובחזרה, והעולם החזותי העשיר (שנשען על דימויים דיגיטליים) כולל עדר קרנפים הדוהר בשממה ומטר מרשים של צבים. את דמותו של המשורר המבוגר מגלם בהרוז ווסוגי, מי שהיה כוכב-על באיראן שלפני המהפכה, ובעקבותיה נאלץ לחיות מחוץ למולדתו. פניו המזוקנות וחרושות הקמטים מסמלות יותר מכל את כאב וייסורי הגלות. לצידו, ליהוק מפתיע של מוניקה בלוצ'י, שהשילה מעליה כל גרם מיותר של זוהר, כאשתו.
גובאדי עצמו, המתגורר היום באיסטנבול לאחר שנאלץ לעזוב את איראן (בעקבות סרטו המחתרתי, "אף אחד לא שמע על חתולים פרסים"), מספר כי הוא חש עצמו היום כמי שנולד מחדש, וסרטו הנוכחי משלב בין תחושת הדיכוי והרדיפה שבבסיס עלילתו לבין חירות יצירתית מפעימה.
סקס על היבטיו השונים עמד במרכז שני סרטים נוספים בפסטיבל. "הרביעייה הקדושה" ("The Holy Quaternity") של יאן חרבק הצ'כי הוא בדיוק מה ששמו מרמז עליו. סיפור על שני זוגות חברים המתגוררים בשכנות (הבעלים אף עובדים יחד בחברת החשמל הצ'כית). החיים האידיליים - שתי המשפחות מקפידות לבלות כל העת ביחד ובני המשפחה האחת שוכבים עם בנות המשפחה האחרת - אינם מופרים גם כאשר שני הזוגות יוצאים לחופשה/נסיעת עבודה בקאריביים, ומחליטים להעמיד את הקשרים ביניהם למבחן של חילופי זוגות.
התוצאה היא קומדיה בורגנית חביבה להפליא (הבמאי חרבק יצר כמה מהסרטים הצ'כים הבולטים בעשור האחרון), שמנסה להציג את החיים ברביעייה כטוב שבעולמות האפשריים (אגב כך, את אחד הזוגות בסרט מגלמים מי שהם במציאות
אח ואחות), ומציעה כמה סיטואציות קומיות מוצלחות. אתר הצילומים האקזוטי מהווה רקע הולם לפנטזיה רומנטית שאינה מתביישת בהיותה כזו.
הסרט השני, "קליפ" ("Clip"), הוא כבר משהו שונה לגמרי. סרטה הראשון של הבמאית הסרבית מאיה מילוש כבר קטף פרסים בכמה פסטיבלים אירופאים נחשבים, ומנגד זכה לגינוי חריף מצד משרד התרבות הרוסי שהאשים את היוצרת ב"פורנוגרפיה של ילדים". הסרט שעוקב אחר התנסויותיה של תלמידת תיכון בסקס וסמים כולל אמנם כמה סצינות מין גרפיות (ויש שיאמרו, גרפיות מדי) ואוראליות, אך כתובית בסופו מקפידה להבהיר כי שום שימוש נצלני בבני עשרה לא נעשה במהלך הצילומים.
"קליפ" (שחלף בפסטיבל ירושלים האחרון מבלי לעורר תשומת לב מיוחדת) הוא סרט עז ביותר, שנדמה כמו גרסת הפייסבוק של "סקס, שקרים ווידיאו-טייפ", כאשר הגיבורה (איזדורה סימיונוביץ' המצוינת שהיתה בת 14 בזמן הצילומים) מתעדת את חוויותיה בטלפון הנייד שלה, שהצילום בו מהווה חלק מהאסתטיקה המעניינת של הסרט. מעבר להיבט הפרובוקטיבי המכוון, זהו סרט המשרטט דיוקן עגום של חברה המתקשה לשרוד בעידן החדש של אירופה כמו גם דיון מעניין בייצוגים של סקס בעולם של מדיה דיגיטלית.
