הבעל רוצה עצמאות, האישה "חונקת". מה עושים?
שיברונות לב רבים נובעים מכך שבן זוג אחד רוצה עצמאות והאחר תלותי עד כדי חנק. החוכמה כזוג, מסבירים ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" היא למצוא את המינון מתאים לקשר
הוא מקפיד להחליף סיסמאות במחשב מדי שבועיים-שלושה, היא לא מבינה למה הוא אינו עונה לשיחות טלפון בנוכחותה. הוא נמנע מלהתקשר אליה בשעות העבודה, היא מתחננת שיתקשר לפחות פעם בשעה. הוא מרגיש שהוא נחנק, היא מרגישה ננטשת. הסיפור הישן והטוב.
הגרעין של הקלישאות ההוליוודיות ושל לא מעט שברונות לב מתחבא, כך מתברר, על ציר מהותי אחד: תלות ועצמאות. כולנו זקוקים לשניהם, החוכמה היא (בין השאר) להסתנכרן במינונים.
עשו משהו טוב לזוגיות שלכם:
- 11 סימנים שמזהירים: הזוגיות שלכם בצרות
"כל אחד מאיתנו נולד תלותי," אומרת המטפלת הזוגית והמינית אריאל שער-מנדל. "תינוק אנושי לא יכול לשרוד בלי הדמות המטפלת. הוא תלוי בה במאת האחוזים. התלות, לפיכך, היא בילט-אין באישיות שלנו והיא מתבטאת בכל מערכות היחסים שנפתח לאורך השנים: בין ההורה לילד, בין אחים במשפחה, עם חברים, וכמובן עם בני זוג. תלות הדדית היא עניין נורמטיבי ונכון, הכרחי ורצוי. היא מפרה אותנו, היא עוזרת לנו להתפתח טוב יותר בנסיבות החיים המשתנות.
"נכון שלכאורה אפשר גם לחיות בלי קשרים, בוודאי זוגיים, אבל מחקרים רבים כבר הוכיחו שאנשים שחיים בתוך קשר זוגי בריאים יותר, נפשית וגופנית, ומצליחים יותר. בקשר זוגי משמעותי ואינטנסיבי בן הזוג שם לנו מראה שבאמצעות המשתקף בה אנחנו עשויים לצמוח ולפתח עוד ועוד כישורים."
לא במקרה זה נשמע כמו נאום הגנה על התלות. היא הרי ידועה לשמצה, נחשבת ילדית ועוכרת שמחות ואהבות. שער-מנדל מבקשת להסתכל על הדברים קצת אחרת.
"כל זוג שנוצר - בעצם ראייתו את עצמו כזוג והצגתו ככה לחברה - בהכרח מצהיר על תלות הדדית," היא אומרת. "בינו לבין עצמו הוא מחליט על עוצמת התלות. יש מי שעושים הכל יחד ושניהם מאושרים מזה, יש כאלה שצריכים הרבה ספייס. הוויסותים נקבעים על ידי בני הזוג, לפי בחירתם, וזה בעצם הריקוד הזוגי המאפיין אותם. מעבר לזה צריך לזכור שלא בכל שלב בקשר מידת התלות זהה.
"בהתחלה, בשלב ההתאהבות, התלות ההדדית אדירה. נדמה לנו שלא נוכל לנשום עוד רגע בלי האחר. זו חוויה מיוחדת במינה, אבל סופה להסתיים כמובן, למשל כדי שנוכל לפתח קריירה. גם בשלב הקן המתרוקן התלות ההדדית עלולה להתעצם, וכך גם כשמתרחשים משברים כמו פיטורים או מחלה. תלות היא מצב טבעי".
הפערים הקיצוניים מתפרצים
הבעיה, כמו תמיד, נעוצה בפערים שנפערים (שהיו שם בעצם מהרגע הראשון, והודחקו בלהט ההתחלה) בין שני בני הזוג. כל עוד הפערים הללו סבירים, הגיוניים, מסבירה המומחית, כאלה שניתן בקלות להתפשר סביבם ולגשר עליהם - אין בעיה. הקושי הגדול מתפרץ כשהפערים בתלותיות קיצוניים.
ואם נחשוב רגע על הציר שהזכרנו, תלות-עצמאות, ככל שאנחנו קרובים יותר לאמצע - זה יקל עלינו. לעומת זאת, אם אנחנו נמצאים בקצוות של אותו ציר - סביר להניח שאחד מאיתנו יחווה את התלות של העזר כנגדו כחנק, ואילו העזר שכנגד יחווה את העצמאות של בן הזוג כנטישה.
ואז, כאילו המצב לא מסובך מספיק גם ככה - מתעוררים שני פחדים בסיסיים והרסניים: הפחד מנטישה אצל הצד התלותי יותר והפחד מהיבלעות אצל זה שזקוק ליותר עצמאות. הפחדים הללו, מסבירה שער-מנדל, לא ירימו את ראשם בקשרים מזדמנים או אצל מי שנמנע מקשר (מה שקורה כנראה בדיוק בגלל הפחדים האלה עצמם, המודחקים.( הם יצוצו רק בקשרים הקרובים, האינטימיים, האמיתיים שלכם.
"הזוגיות היא מה שמביא אנשים לגעת בפחדים הבסיסיים האלה, ולמעשה, לרוב אנחנו רואים שאנשים עם אותה בעיה, שבאה לידי ביטוי בשני מנגנונים הפוכים, נמשכים זה לזה, מתחברים, ובעצם מחזקים את פצעי ילדותם".
ושוב אמא אשמה
הדוגמה הקלאסית מתייחסת לגבר שחי בצל אמא אוהבת מאוד ומגוננת מדי שלא נתנה לו להתרחק ויצרה בינו לבינה יחסי סימביוזה. הוא, כבר כילד, חש חנק ופיתח עצמאות בעולם הפנימי שלו. מנגד, ישנה אישה שגדלה בתחושה שהוריה לא מספיק התעניינו בה, שלא נתנו לה תחושה שהיא מעניינת ומיוחדת מספיק. הפגיעה של שניהם מתרחשת באותו שלב מוקדם בילדות.
בהמשך, הוא לא יצר נפרדות בגלל אמו השתלטנית; והיא לא יכולה הייתה לחוות נפרדות מתוך החשש שלא יבחינו בה אם תתרחק, מה שגרם לה להיצמד.
כשהשניים האלה מתבגרים ומתחברים, היא צריכה תשומת לב כל הזמן, ואילו הוא סגור בעולמו הפנימי, היחיד שמאפשר לו לחוש אדם בפני עצמו. ככל שהוא מסתגר יותר, היא מפתחת חרדה, וככל שהיא חרדה יותר - הוא חווה השתלטות דומה לזו שחווה עם אמו בילדות. וכך הם עלולים לנוע במעגלים אינסופיים של שחזור המקומות הפגועים שלהם.
זה עצוב, זה מוביל לפרידות לא מעטות, אבל המצב ניתן לשינוי, מנחמת המומחית. מתברר שאם אנחנו מבינים שאלה המעגלים שאנחנו נעים בהם, ואם כל אחד מאיתנו מצליח לעשות ולו שינויים קטנטנים בהתנהגותו, אפשר בהחלט לשכך את החרדות. אבל השינויים האלה צריכים להיעשות מתוך כוונה ורצון ולא מתוך כניעה לפרטנר.
למשל: הוא יבטיח לענות לה כשהיא תתקשר, והיא תבטיח להתקשר אליו מהטלפון המזוהה שלה ולא ממספרים חסויים או מטלפונים של חברים; או: היא תרד מהדרישה לקבל טלפון מדי שעה, הוא יתקשר פעמיים ביום בזמן העבודה.
ברגע שהדברים נעשים מבחירה, שני הצדדים עשויים להירגע. ואז יתחיל תהליך השינוי, שיימשך, כנראה, לעולם.
ומה בעניין העצמאות? זו, מזכירה לנו שער-מנדל, מתבטאת בהרבה יותר מאשר החופש להתקשר רק כשמתחשק או לצאת לפעמים עם חברים וללא הפרטנר הזוגי. "יש עצמאות נפשית, שהיא היכולת להיות אני - לחשוב, להגיד, להרגיש. יש עצמאות פיזית, יש עצמאות כלכלית ויש עצמאות חשיבתית, וכל אלה יכולות בהחלט להתקיים בתוך הקשר הזוגי," היא מסבירה.
"כדי לצאת מהפלונטר צריך להיות מודע לצורך ההגיוני של כל אחד מאיתנו להיות תלוי במישהו, להיות מודע לצורך באיזון בין תלות לעצמאות ואחר כך באיזון זוגי, ולזכור שככל שיש יותר כבוד למרחב האישי של האחר - כך גדלה האינטימיות, כי אלמנט הבחירה מתעצם. כשמודעים לכל זה אפשר לעבוד יחד, בדיאלוג, על הוויסותים הפנימיים בין מרחק לקרבה".
לפנייה לכתב/ת 
