"גם אקט נקודתי יכול להיות בעל אפקט עצום"

ד"ר מירי רוזמרין, מרצה בתכנית ללימודי נשים ומגדר ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, השיקה לפני מספר חודשים את ספרה "Creating Oneself - agency, desire and feminist transformations". ואת שיחתנו פתחתי בהתייחסות לקטע מההקדמה לספרה בו כתבה (בתרגום חופשי שלי): "כמעט כל אחת ואחד יכולים להצביע על רגעים בהם היא או הוא השפיעו על מסלול חייהם למרות כל הגורמים (החיצוניים, המעצבים ומכתיבים את מסלול חיינו)... רגעים אלו מותחים ומשנים את מי שאנחנו ואת האופן בו אנו חיים. בכך הם משפיעים גם על המציאות החברתית".

הרגעים שבהם אנו בוחרים בדרך חדשה, לעיתים לא לגמרי במודע, לעיתים בשרשרת של החלטות קטנות, הם רגעים שמשנים את מי שאנחנו. והשינוי הזה מציב אותנו מחדש ביחס למה שאני קוראת "המובן-מאליו של החברה".

לתפיסתי אנחנו חיים בתוך מרחבים חברתיים שמעצבים תפיסות של טוב ורע, חשוב וזניח. יש לנו הרגלים ומנהגים שמעצבים לא רק את "איך" של החיים, אלא ממש את הזהות העצמית וההזדהויות העמוקות שלנו. כשאנו עושים שינויים בחיינו וחורגים ממה שתפסנו כמובן-מאליו, אנחנו יוצרים קומבינציה חדשה של קיום.

גם אם היא לא חדשנית, עדיין בעצם קיומה היא קוראת תיגר על כללים נורמטיביים ברורים-מאליהם, כמו לדוגמא מה עלי לרצות, איך עלי לחיות, מהי המשמעות של היות אישה או גבר, מה כלול בתפקיד של אמא/אבא/ שכיר/אזרח, וכדומה.

משום כך, השינוי שאנחנו עוברים כשאנו סוללים לעצמנו דרך חדשה הוא גם שינוי חברתי. משום שאנחנו עוזרים להראות שאין שום דבר ברור-מאליו בהשתייכות לקטגוריה זו או אחרת. עצם התרומה להיווצרות מרחב חברתי שבו יש הרבה אפשרויות קיום, ושבו אפשר לשאול מהי המשמעות של לחיות כך או אחרת, היא תרומה חברתית בעיניי.

באופן שהסברתי, כן. כמובן שיש מנעד של עוצמת האפקט החברתי. אם אבחר לחיות כבעלת זהות מגדרית לא מוחלטת - איזו קומבינציה חדשה של גבריות ונשיות ומה שביניהם - ברור שעצם ההליכה שלי ברחוב תתרום למרחב המגדרי להיות יותר עשיר ופחות ברור-מאליו.

אבל לפעמים גם אקט נקודתי וקטן יכול להיות בעל אפקט עצום, שאי אפשר לשער אותו מראש. כשרוזה פארקס מסרבת לשבת באוטובוס במושבי השחורים, או כשדפני ליף לוקחת אוהל לרוטשילד, הן עושות צעד קטן לכאורה. הן מבטאות אי נחת. הן אומרות לעצמן - לא עוד. הן מתקוממות נגד אי צדק שעד אותו רגע הבליגו עליו. אבל השינוי החברתי שהונע בעקבות הצעדים האישיים האלו היה עצום.

בספרך את מתארת ומנתחת את המגבלות של הבנת הפעלנות (agency) רק במונחים תגובתיים. אבל האם חופש, יצירתיות, עצמאות וכו', שקשורים במושג הפעלנות, אינם ניצבים תמיד במידה כלשהי כנגד המוסכמות וההתניות החברתיות? האם יכולה להיות פעלנות שכלל אינה תגובתית - כלומר, רק יצירתית?

בספר עסקתי בחיים פוליטיים מנקודת המבט של הפרט. בשלושים השנים האחרונות מתגברת ההבנה של הצורות בהן כוח חברתי מעצב לא רק את הסביבה אלא ממש את מי שאנחנו - את הזהות שלנו, את התשוקות והרצונות שלנו ואפילו את השפה שבאמצעותה אנו מדברים וחולמים. במקביל הושם דגש על פעלנות כיציאה כנגד מבני כוח.

בספר טענתי כי חיים פוליטיים שמובנים רק על "יציאה כנגד" אינם מספיקים. אלו חיים קשים מידי, והמוטיבציה התגובתית יוצרת דימוי מוגבל של חיים פוליטיים. טענתי לכן שיצירתיות, וחיוב אופק אחר, הם חיוניים כמוטיבים של חיים פוליטיים. שני האלמנטים הללו של חיים פוליטיים אינם נפרדים זה מזה.

נכון שגם פעולה יצירתית היא כנגד, אבל התשוקה שמניעה אותה היא אחרת. כשאנחנו חושבים על פעולות פוליטיות-חברתיות, לפעול כנגד עוול הוא דבר שונה בתחושה מלפעול למען משהו. בספר הראיתי כיצד בהקשר הפמיניסטי, אבל לא רק בו, אלמנט אחד מאפשר את השני וכרוך בו. דרושה הזרה וביקורתיות כדי לרצות משהו אחר, ומאידך האופק האחר והיצירתיות נחוצים כדי לתת לי כלים לערער את הקיים.

בספר טענת כי "הטעות של הרבה תנועות פוליטיות היא הדרישה לטוהר פוליטי", וכי הדרישה הזו גורמת לפילוגים בתנועות ובארגונים. אבל הטעות הזו היא כה רווחת, וההשלכות שלה הן כה מרחיקות לכת, שמן הסתם יש לה "סיבה טובה" כלשהי. מהי לדעתך הסיבה הזו?

התפיסה שלי אודות חיים פוליטיים ושינוי היא שאנחנו תמיד נשארים קצת נטועים בעולם שאותו אנחנו רוצים לשנות. זו לא חולשה או צביעות. זה נובע מהדרך שבה החברה נטועה בתוכנו. מאחר שהיבטים שונים של הזהות שלנו מעוצבים על ידי כוחות חברתיים, שינוי של זהות זו יהיה תמיד הדרגתי.

אם ננסה לעשות ניסוי מחשבה ולהשיל מעלינו בדמיון כל היבט של זהותנו המגדרית, הלאומית והדתית, האם נוכל לדמיין חיים בלי הזהות הזו? רובנו ככולנו לא נצליח לדמיין זאת. המסקנה היא שגם אם אני רוצה, לדוגמא, לחיות נשיות אחרות או ישראליות אחרת מאד מזו שבתוכה גדלתי ושמבנה את זהותי, חומרי הגלם לשינוי הם אותם החומרים שאותם אני רוצה לשנות. לכן בכל רגע נתון אמצא בתוכי את אותו עולם שאני רוצה לשנות.

ברמה של ארגונים פוליטיים, הדרישה לטוהר פוליטי מניחה שאפשר להשתייך במאה אחוזים לאותו עולם נפלא שאנחנו מנסים לקדם. בהסתמך על הנחה זו, כל עדות לסדק מהווה עילה להאשמות ברופסות פוליטית. הרעיון שעלינו להיות אחרים לגמרי מקדש רעיון לא ריאלי של פוליטיות ברמה האישית. הוא לא ריאלי כי שינוי ברמה האישית הוא תמיד רב-ממדי ורב-סתירות.

• "איך עושה שינוי?" – האם יכול האדם להשתנות במהותו? האם יכולים היחסים בין בני אדם להשתנות באופן יסודי ועמוק? האם יכולה החברה להשתנות באמת? ואם כן, אז איך? ואיך אוכל אני "להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם"? ראיונות, מאמרים ורבי-שיח שנוגעים בשאלות היסוד של כל תנועת שינוי.
• עמיר פריימן , עורך המדור, הוא יזם התפתחות תודעתית-תרבותית, כותב ועורך ספרים, יו"ר מועצת התנועה להעצמת הרוח בחינוך . הצעות לקישור עם אנשים או קבוצות שהייתם רוצים לפגוש במדור שלחו ל- amirfreimann@gmail.com .
• לראיונות נוספים במדור לחצו כאן.