"טילים? זה לא מרגש אותנו"; ילדים בקו העימות

האזעקה ברבע לתשע במוצאי שבת האחרונה הפתיעה את כולנו. כבר כמעט שהתרגלנו לשקט. כבר כמעט ושכחנו שעד לפני כמה חודשים טילים על אשדוד היו עניין שבשגרה. רצנו לממ"ד, חיכינו לשמוע את הנפילה, ואחרי כמה דקות יצאנו החוצה והמשכנו בחיים.

עוד על מצבי חרדה וילדים:

• מתי הופכים הפחדים של הילד לחרדה?
• מתי דאגה של אמא הופכת להפרעת חרדה?
• ההסלמה בדרום: איך לטפל בפחדים של הילדים?
  

אבל רגע לפני שאנחנו, ההורים, התחלנו לפחד ראינו שכל המהומה הזו לחלוטין לא עושה רושם על הילדים. הם נכנסו לממ"ד באופן כמעט רובוטי ולא הפסיקו לרגע לכתוב סטטוסים בפייסבוק. כשאמרתי "איזה פחד, כבר חשבתי שזה מאחורינו", הם הסתכלו עליי מופתעים ואמרו: "מה בדיוק מפחיד בזה? רק טילים".

מתי זה קרה? איך הם הפסיקו לפחד מהטילים, מההסלמה במצב הבטחוני, ועברו למצב שבו מזג האוויר ורעשי הרעמים מפחידים אותם הרבה יותר?

"בהתחלה כולם היו בהלם"

ההתחלה, כמובן, הייתה שונה לחלוטין. כשהטיל הראשון פגע באשדוד התדהמה הייתה עצומה. הרגשנו שהחיים שלנו לא ישובו להיות כשהיו. דיבורים על עזיבת העיר "כי לא נוכל לחיות כמו בשדרות" היו שיחת היום.

אבל בלי לשים לב התרגלנו. למדנו מתי אפשר לצאת מהבית, כדי להיות קרובים למרחבים הבטוחים, למדנו מתי כדאי לנסוע מהעיר ואפילו התחלנו להמר על השעות שהטילים יתחילו "לעוף" לעבר בתינו.

כנראה שאותו דבר בדיוק קרה לילדים. בהתחלה הם היו בהלם. אחר כך רק חששו מהמצב, וניצלו את הנפילות המזדמנות כדי לא ללכת לבית הספר. והיום? היום הם פשוט מנסים להתחרות על הסטטוס המפחיד ביותר בפייסבוק. מי שהטיל נופל ליד הבית שלו, אם מערכת "כיפת ברזל" לא מצליחה ליירט אותו, הופך לגיבור היום.

האם זו המציאות שאנחנו רוצים עבור ילדינו? בכל פעם שאנחנו מדברים איתם על מעבר למקום אחר בארץ התשובה שאנחנו מקבלים מהם היא "זה יכול לקרות בכל מקום". וזה בדיוק מה שגורם לנו לפחד באמת. כי לא רק שהם התרגלו למצב, ולא יודעים האם הוא אי פעם ישתנה, הם פשוט הפסיקו לפחד.

ומה שאפילו יותר מפתיע, שמטיל לטיל רמת ה"לוקאל פטריוטיזם" שלהם הולכת וגדלה. "יש לנו עיר מדהימה"; "אנחנו מתים על העיר הזו"; "היא מאוד קרובה לתל אביב"; הם מספרים לחברים ולקרובים מחו"ל. וכשהם נשאלים על הטילים, הם פשוט מבטלים את השאלה ועונים: "טילים? זה לא מרגש אותנו".

תגובות טבעיות למצבים לא טבעיים

ונכון, זה לא קורה לכל הילדים. יש ילדים שפוחדים מאוד, שחווים התקפי חרדה, שלא מוכנים להיות לבד בבית. אך אלה בעיניי תגובות טבעיות למצבי חיים לא טבעיים. אבל איך מסבירים את מה שקורה לילדים בסקאלה השנייה?

ואולי בסופו של דבר זו אשמתנו. כי לפני שהם התרגלו והתחילו לתאם סיורים לאזור של כיפת ברזל, אולי גם אנחנו התרגלנו. התרגלנו - כי איזו ברירה אחרת בעצם יש לנו? 

גם אנחנו, בכל סבב של טילים סופרים את הדקות לאחור, ופשוט מנסים לחזור לשגרת החיים. כי מה אנחנו יכולים לעשות אחרת? לקום וללכת בכל פעם שהטילים עפים עלינו?  ואלה בדיוק התשובות שלנו כשבעבודה בתל אביב שואלים אותנו בדאגה: "איך אתם מחזיקים מעמד?". "הכל בסדר", אנחנו עונים, "אלה רק טילים".