איפה מחאת הטילים?

שמעתי לאחרונה על איזו נוסחה שמדברת על שלבים בהתפתחות של מדינה. משהו הקשור במחזוריות קבועה בסוג האנשים ששולטים במדינה. אם אינני טועה, עכשיו אנחנו אמורים להיות הדור המתעורר, שבא אחרי הדור המושחת. הדור שמתקן את טעויות הדור הקודם ומביא לדור נפילים חדש, שהמדינה לא ראתה מאז הקמתה. אז פנינו כבר לכיוון הצדק החברתי ועשינו שם משהו. כל הכבוד לדור שלנו. צל"ש.

אך בינתיים, לא הרחק מהחיים המוגנים הגיע הזמן לצדק מסוג אחר. כמה קילומטרים דרומה, יש אנשים שלא ישנים טוב כבר כמה שנים מהחרדה מפני הפגיעה הבאה. אולי הפעם זה יהיה הבית שלי, שהילדים שלי שייפגעו. ולא, אני לא מדברת על הצד הפלסטיני של הגדר.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

להיפרד מהפלסטינים גם ללא מו"מ / עמי אילון

בנות אין, בנים אאוט / אלדר הר-צבי

למה אנחנו לא מסתערים ודורשים פתרון? הבוקר בנתיבות (צילום: אליעד לוי)

אז איפה האחדות כשמדובר בבשר מבשרנו? איך היינו מרגישים אם המציאות היומיומית שלנו הייתה כזו של טילים ורקטות מדי יום ביומו, ריצה למקום המוגן הכי קרוב שיש (והרי 15 שניות זה פשוט המון זמן למצוא מקום כזה) עם הילד בידיים, ותפילה חרישית בלב שגם הפעם זה לא יפול בפגיעה ישירה עלינו? אז וידוי אישי - גם לי אין מושג איך ההרגשה. אני לא חיה שם. לצערי, גם לא ביקרתי שם לאחרונה, ולו כדי להפגין סולידריות עם האנשים האלו, שנמצאים בקו האש.

בתור תושבת הצפון, אני זוכרת את התסכול במלחמת לבנון השנייה על הניתוק של כל מי שלא היה בצל הסכנה. בעוד חיילים מסתערים ונהרגים שם בלבנון, ואנחנו מתעוררים לעוד בוקר של טילים - "הם" ישבו באיזה בית קפה או בעבודה ונהנו מהחיים הנוחים והשקטים.

אז בשנים האחרונות נמצא קו האדישות מאשדוד צפונה, כולל אותנו תושבי הצפון, שזכרונות המלחמה האחרונה עוד טריים במוחנו. איפה אנחנו? איפה ההסתערות על הממשלה שדבר כזה לא ייתכן? שזה לא הוגן שמאות אלפי אזרחים נתונים לאיום ממשי על חייהם מדי יום ביומו כל כך הרבה שנים?

בזמן שאנחנו שותים לנו קפה בבוקר של גשמי ברכה, הם שוב רצים למקלט תחת מבול רקטות, מקווים שגם הפעם יפסח עליהם האסון. ואנחנו יושבים לנו מול ynet, עם הקפה, ומצקצקים בלשוננו ואומרים שהמצב קשה, ואיזו ארץ אוכלת יושביה זו, והלוואי שמישהו היה עושה משהו. אז באמת הלוואי. הלוואי שהיה מי שיקים איזה קול ציוץ מעבר לגלי הפייסבוק. איפה האוהלים שלנו עכשיו?

אתמול נפצעו שלושה, היום נפגעו תושבי נתיבות מחרדה. בשבת ספג ג'יפ של צה"ל פגיעה ישירה וארבעה חיילים נפצעו. יותר מ-110 רקטות, ואנחנו עדיין שותקים. חושבים על הצד מעבר לגדר, המסכן, שבו נפגעו אזרחים מתגובת צה"ל. מחר עלולים להיפגע עוד אזרחים וחיילים, חלילה. ומה נעשה אז? ככל הנראה נמשיך לשתוק. לחכות שמישהו יעשה משהו. כי אני לא יכול לעשות דבר בנידון, כי יש לי את החיים שלי, כי אולי סופרמן בדרך. כי בתכל'ס, נרדמנו. כי סף הרגישות שלנו עלה גבוה מדי. זו לא ארץ אוכלת יושביה, אל תטעו. זו ארץ נהדרת שיושביה אוכלים את עצמם יופי. בלי מלח. ואפילו בלי מאבק.

נועה אזגווי, אזרחית מהצפון סטודנטית לתואר שני במדעי הרפואה בטכניון

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il