איגוד עובדים - למה לא לחשוב פעמיים

לפני יומיים דיברה איתי חברה בטלפון ורצתה להתייעץ איתי בקשר לפיטורין שלה. היא פנתה אליי כי ידעה שאני "מתעסקת" עם זכויות עובדים ובטח אוכל לעזור. אחרי כמה דקות של שיחה בה גוללה סיפור כל כך מוכר אל תוך אוזני, הותירה אותי חסרת אונים מולה. שירן (שם בדוי), הייתה עובדת עמותה במשך שש שנים עד שהחליטו בוקר אחד לפטר אותה- ללא התראה מוקדמת, ללא שימוע וללא תנאים.

בין הדמעות שחנקו אותה דרך השפופרת יכולתי לזהות גם את עצמי. לפני ארבע שנים. אז לא ידעתי מה הם זכויות עובדים, מה זו התארגנות ומה כל זה אומר. לפני ארבע שנים עבדתי בהילטון. בבית המלון נהגו הנשים (ואם אינני טועה עדיין נוהגות) ללבוש חצאיות כמדים לעבודה, וכשאני ביקשתי ללבוש מדים כמו של הגברים הכוללים גם מכנסיים במקום חצאית נתקלתי בשורה של תשובות שליליות. בתור סטודנטית נלהבת לסוציולוגיה לתואר ראשון החלטתי "לצאת למאבק". כעסתי, דיברתי, פניתי לכמה אנשים שעזרו, ביניהם "נציבות שוויון זכויות בעבודה", ואפילו הגעתי לחדשות ערוץ 2. וגם למסקנה אחת: למאבק לא יוצאים לבד.

אחרי הילטון, ביולי 2010 הגעתי לעבוד בחסות הנוער. שבועות לאחר מכן הועבר אליי מייל סתמי תחת כותרת "התאגדות עובדי חסות הנוער" שביקש לגייס מצטרפים לניסיון ההתאגדות הטרי באמצעות "כוח לעובדים". המילים בכותרת ליבו את אותה להבה שנכבתה תחת המים הקרים ששפך עלי מקום העבודה הקודם והחלטתי להתגייס להתארגנות.

היום, לאחר שנתיים של מאבק שכלל שעות ארוכות, נסיעות הפגנות ושביתות. "איגוד עובדי חסות הנוער" חתום על הסכם קיבוצי ראשון עם העמותות המפעילות את השירות-עמותת אותות ועמותת ענ"ב. ההסכם הביא לתוספת ממוצעת של 25% בשכר העובדים.

הפעילות האינטנסיבית בהתארגנות הביאה אותי לשאול שאלות אודות מקומו של איגוד עובדים ואף שאלות גדולות יותר, למשל- מהי משמעותה של חברה? מה הופך אותנו ממקבץ של אנשים המתגוררים, עובדים, חיים ונושמים זה לצד זה- לחברה.

התשובה לשאלה זו בעיני היא, חברה = קבוצה של אנשים שיש ביניהם סולידריות. תחושת אחריות משותפת וערבות הדדית. אותה ערבות הדדית שמאפיינת קיומה של כל קהילה.

אז מהי אותה ערבות הדדית?

שאלה זו הדהדה בראשי בזמן שחלפתי על פני שלט חוצות ענק, בכיכובו של אורי גוטליב. מאחוריו תמונה מטושטשת של מתקן מים, וכיתוב שחור גדול- "למה לחשוב פעמיים לפני ששותים מים?" (פרסום של חברת נביעות). השאלה הזאת, מטשטשת את האינטרס הפרטי שעומד מאחורי צורך כל כך טריביאלי, כל כל קיומי.

האינטרס של חברת מים מינרלים פרטית, המעניקה לאזרח את הזכות לשתות מים נקיים תמורת מאות שקלים בחודש ואף גינתה חברה מתחרה הדורשת אלפי שקלים עבור מתקן טיהור מים. האפשרות לפתוח את הברז ולקבל מים נקיים לא עלתה בכלל על דעתו של אף אחד.

כמו בתחומים רבים אחרים במשק - רפואה, חינוך, דיור או סלולר, אין במדינה אלטרנטיבה ציבורית מניחה את הדעת. הפערים הולכים ומתרחבים, השוק הפרטי גודל על חשבון כיסו של האזרח. בכל מקום האזרח הוא לקוח - צרכן.

אחד הפתרונות לכך הוא שינוי פוליטי. ואכן, הבחירות בישראל שעתידות להתקיים בינואר 2013, מביאות פוליטיקאים רבים להתחייב לשינויים חברתיים עבור הציבור הרחב - שינויים בחקיקה ובתקצוב. שינויים המבקשים לשנות את צורת חלוקת ה"עוגה". אותה עוגה שהוציאה אלפי אנשים לרחובות בקיץ 2011.

דוגמא טובה לשינוי בחקיקה הוא העלאת שכר המינימום. שכר המינימום עלה באוקטובר האחרון ל-4300 שקלים (מ-4100 שקלים) עליה של 5%. ואכן עלייה זו היא חשובה ומשמעותית עבור מאות ואלפי אנשים בישראל, אך עלייה זו היא קוסמטית בלבד. אם נשווה את עליית שכר המינימום ליוקר המחייה הרי שעלייה זו אבסורדית. רק הוצאות הדיור עלו ב-40% בארבע השנים האחרונות, עליות נרשמו גם בהוצאות משק הבית, החשמל, המים ועוד.

התאגדות עובדים

לצד השינויים הפוליטיים שהם "מלמעלה למטה" (Top-Down) ישנם שינויים מלמטה למעלה (Bottom- Up) כדוגמת התאגדות העובדים. זוהי האלטרנטיבה האמיתית. בואו נשים את האמת על השולחן, התאגדות עובדים מצריכה אמונה.

אמונה שהאזרח הוא לא לבד, אלא שהוא חי בסולידריות עם אנשים שסביבו. אדם שמעוניין לשנות את תנאי החיים שלו, לא יכול לעשות זאת אלא אם כן הוא מתחבר לאנשים נוספים במצבו.

בישראל, בשנות ה-2000 מאוגדים כ-45 אחוזים מן העובדים במשק. כמחצית מאחוז העובדים שהיו מאוגדים לפני שני עשורים בישראל (Cohen et al., 2003) ומאחוז העובדים המאוגדים כיום במדינות סקנדינביה. הירידה המשמעותית באחוז האיגודים נובעת מסיבות רבות ביניהם תהליכים של גלובליזציה, התפוררות מדינת הרווחה, תהליכי הפרטה ועוד.

אנחנו עדים לימים בהם כוחה של העבודה המאורגנת נחלשת, ובמקומה מתחזקות שיטות העסקה פוגעניות- חברות כוח אדם וקבלני שירותים, העסקת עובדים כארעיים, לתקופות קצובות וללא תנאים, הפרטה של שירותים ציבוריים וצמצומי כוח אדם עבור חסכון בהוצאות.

תהליכים אלו הם כמה מהגורמים העיקריים להעמקת אי השוויון והפערים החברתיים, ואנחנו עדים למעמד הולך ותופח של "עובדים עניים" (Working Poor) (האגודה לזכויות האזרח -דו"ח לשנת 2007-2006) - כמעט חצי מאלו שחיים מתחת לקו העוני בישראל הם עובדים.

תהליכים אלו פוגעים גם באוכלוסיות המוחלשות ביותר ומביא לפערים משמעותיים בכל התחומים. לדוגמא, פער בתוחלת החיים בין יישוב יהודי מבוסס ובין ישוב ערבי עני בישראל מגיע לשמונה שנים תמימות (האגודה לזכויות האזרח- בין מימוש לייבוש, אפריל 2012).

משמעותו שלאיגוד עובדים היא שקבוצה של עובדים יכולה להתארגן ולדרוש לנהל משא ומתן על תנאי ההעסקה שלה. פעולה זו דורשת על פי חוק הסכמה של שליש מן העובדים במקום העבודה. ככל שיותר עובדים יתארגנו, כוחם של העובדים יגדל אל מול האינטרס הכלכלי הצר של המעסיקים, והפגיעה בעובדים תפחת.

לדוגמא, מאבקה של ההסתדרות בהעסקה קבלנית , אחת מצורות ההעסקה הפוגעניות ביותר כיום במשק, לא היתה יכול להתקיים לולא כוחם של ארגוני העובדים וזכותם הדמוקרטית לשבות ולהשפיע על המשק. כמו כן, פריחתם של ארגוני עובדים נוספים בשנים האחרונות - כוח לעובדים ומען, מהווים אלטרנטיבה טובה להסתדרות, ושואפים להגדלת כוחה של העבודה המאורגנת בישראל.

• הכותבת יעל סיני. היא בעלת תואר שני בסוציולוגיה. עובדת כרכזת בהוסטל "בית דרור" לנוער להט"ב בסיכון. חברה בתוכנית העמיתים של המכללה החברתית כלכלית.
  
• המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. המדור מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
  
• לכל השיעורים לחצו כאן .