"גחליליות": סיפור מבולבל עם רגעים יפים

הרומן "גחליליות" מאת הסופרת והמשוררת הצעירה גילית חומסקי, מציג תמונת עולם של ילדות והתבגרות בסביבה דתית לאומית, ומאפשר הצצה נוספת לתוך העולם הדתי והחרדי שמצוי בתנופת חשיפה אמנותית בשנים האחרונות. חומסקי מתארת ברגישות רבה מערכת יחסים בין שתי ילדות וכובשת ביכולת תיאורית מדויקת של נימי רגשות. רק מי שחווה בילדותו קשר סימביוטי עם חבר או חברה יכול להבין את האיזונים העדינים המפעילים אותן.

הספר מפליא לתאר את זמן הילדות, שלו ממדים שונים מאשר זמן המבוגרים. זמן שבו לכל רגע יש אלפי פנים והוא נמתח ונפרש ללא צל של אשמה. בתוך מרחב הילדות הקסום הזה, מתקיימת בועת החברות בין הגיבורה יפעת לבין חברת הנפש שלה עופרה. "את אני ואני את", מכנה זאת הגיבורה. זהו עולם סגור המאוכלס בהזדקקות עצומה, תלות ומולם בגידות קטנות ונטישה. זהו מיקרוקוסמוס שהקיום בתוכו נפלא ונורא בו-זמנית.

"גחליליות". חושף עוד פן של העולם החרדי-דתי

עם ההתבגרות קורה הדבר הבלתי נמנע, והסימביוזה מתפוררת. הזיכרונות וההתחקות אחר הקשר הנפשי המיוחד ממשיך ללוות את הגיבורה גם בבגרותה. אלא שעם המעבר לבגרות משהו בספר משתבש. הילדה המקסימה והרגישה הופכת לאישה מתנשאת ונרקיסיסטית, השקועה בעצמה עד זרא. יפעת הבוגרת הופכת לאחר חודש (קצת לא אמין) של קורס קונדיטוריה ברומא לשפית בעלת טור פופולרי, ספר מתכונים נמכר וקייטרינג משגשג. חומסקי מתארת גיבורה מצליחנית ויהירה, הסובלת מעודף רגישות לעצמה - עובדה שאינה מעוררת סימפטיה גדולה לייסוריה.

משרה כשרה

השינוי הגדול באופי הגיבורה הראשית הוא רק אחד מבין שלל החלטות תמוהות שעושה המחברת בסיפור. סיפור הילדות משולב לסירוגין עם עלילות הבגרות, וכמו בהרבה רומנים הקורא נידון לקפיצות קדימה ואחורה בזמן. עלילה מסוג זה שיש עמה בלבול מובנה אינה בעייתית כשלעצמה, אלא שהמחברת בוחרת, משום, מה להכביד על הקורא ולנטוע בתוך קפיצות הזמן גם מספר סודות מיותרים המתגלים כמביכים למדי כאשר מגיעה שעתם להיחשף. הגיבורה מועמדת למשרה בכירה ונחשקת ולאורך פרקים ארוכים הקורא אינו יודע מהי המשרה העלומה ששפית צעירה עשויה לזכות בה.

במחצית הספר מתברר שזו השתתפות בכתיבת מדריך מישלן כשר. ברגע שהסוד נחשף, אי אפשר להימנע ממפח נפש. לא ברור מה היה הטעם בהסתרת המידע הזה מהקורא ועטיפתו בסודיות. דבר דומה קורה לחלק מהדמויות. במהלך הסיפור מופיעה משום מקום שמה של דמות חדשה. הדמות משתלבת בעלילה במהירות והקורא הנבוך מנסה להיזכר אם זו דמות שכבר הוזכרה או שעליו לנסות ולפענח מי היא שצצה פתאום, והאם השתלבותה המסתורית בסיפור מסמנת חשיבות כלשהי.

לאחר כמה פרקים מסתבר שזו רק עוד חברה של הגיבורה מבית הספר. תמרונים מיותרים ותמוהים כאלו, עשויים לעורר בקורא חוסר אמון ואנטגוניזם. השהיית מידע ויצירת פערים הם טכניקות ספרותיות ידועות ומכובדות, אך השימוש בטכניקה צריך להיות מושכל ומנומק בעלילה. חומסקי מפעילה את הטכניקות בצורה מסורבלת ושרירותית.

המועמדות למשרה הבכירה, התככים, ההתלבטויות והזיכרונות הנלווים לתהליך המינוי, הוא ציר ההווה עליו נעה העלילה. קשה לומר שזהו ציר חזק דיו כדי להניע את הקורא. למזלה של חומסקי, היא ניחנה בכישרון לכתיבה לירית מלאת תובנות מנוסחות היטב. עקבות סגולותיה כמשוררת ניכרים היטב גם בפרוזה שלה כמו למשל בתיאורי הנוף, "הרוחות תיחחו את האדמה ושאגו על הסביונים להתפזר ולבקוע באביב". תיאורי הרחובות בעיר המתחרדת, העצים, החנויות והחצרות המאובקות הם יפים מאוד. אולם כל היופי הזה נעכר מכיוון שהגיבורה עסוקה ללא הרף בהתבוננות מודעת. כל פעולה, ולו הזניחה ביותר כמו קניית קולה בקיוסק, זוכה להררי תיאורים עד שבשלב מסוים זה מתחיל לעייף. לטעמי, עריכה יותר מרוסנת היתה מדללת את הגודש ומשיגה את האפקט הראוי.

מעל לכישרון הכתיבה היפה של המחברת, מרחפת עוד סוגיה תמוה והיא המבנה התחבירי שעשוי להעמיד למבחן מתיש גם את הקורא הנאמן ביותר. רוב הטקסט כתוב באופן קולח ובהיר, אך מדי פעם ללא התרעה, מופיע משפט בעל מבנה תחבירי הגורם לעצירת שטף הקריאה וניסיון לפענח את הנאמר, כמו למשל במשפט, "ימי בית הספר מאחורינו, ולפנינו נפרש". הקורא נבלם ומנסה לאתר את משמעות המשפט. ניתן היה לחשוב שזו טעות דפוס (ויש כאלה בספר) אלא שתופעה תחביריות דומות מופיעות לא מעט.

בדרך לפרוזה שירית

אילו הייתה זו שורה בשיר, זה יכול היה להתקבל כמשפט סתום אך לגיטימי, אולם בפרוזה מהסוג שלפנינו זה נראה כמו מניירה. כך נוצרת תחושה כאילו הספר מתנגד לקריאתו. התחביר מתעקש לעתים להיתקע בין השיניים כמו אבני חצץ קטנות.

"גחליליות" מתאר ערגה גדולה לנופי הילדות בעיר הדתית המגוננת שהיא ככל הנראה בני ברק. העיר ותושביה מאתגרים את הגיבורה לבחון את עמדתה כלפי סוגיות הלכתיות כגון אורך השרוול הנדרש מנערה, בתים עם ובלי טלוויזיה, הקפדה על דקדוקי כשרות פוגעניים וכדומה. מנגד מהבהבת תל אביב החילונית והזרה, זו שבמרחק מספר תחנות אוטובוס, ומבטיחה שחרור גדול. הקונפליקט בין העולם הדתי המנחם והמוכר, לבין הפיתוי הגדול שקיים בוויתור על קיום מצוות קפדני, מלווה את הגיבורה ללא הרף. במשפט יפה היא מנסחת את הפחד לאבד את שורשיה: "הבנתי היטב את ציפת הקדושה השברירית, המושגת בפרטי פרטים דקים ועדינים יום אחר יום ומתנפצת ברגע".

חומסקי מקפידה להוכיח בקיאות באקטואליה הישראלית החל מהפגנות פוליטיות בעקבות ועידת מדריד, וכלה בהוריקן בהאיטי. לרגעים נדמה שהיא אינה מעוניינת להבליט את הפערים בין המגזר הדתי לחילוני,

והפגנת האקטואליה נועדה לטשטש את הפערים התרבותיים. יש לה, כמחברת, ביקורת על החברה הדתית אבל זו ביקורת מלאת אהבה וסלחנות. בדיון הפנימי שלה היכן עובר גבול האמונה ומה היא מוכנה לעשות ולא לעשות על מנת לשמור על זהותה, מופיעה הסלידה מהצביעות, הקטנוניות והחשש מתהליך ההתחרדות המתפשט. מנגד מופיעה התשוקה לחופש בחירה ולמימוש עצמי בדרכים בעלות גוון חילוני כמו פיתוח קריירה עצמאית.

הנושא היחיד שנעדר לחלוטין מהדיאלוג שלה עם הדת הוא השירות הצבאי. בסיום הלימודים, כולם מדלגים ישר לאוניברסיטה והשירות הצבאי אינו נשקל לרגע, גם לא כאפשרות היפותטית. שתי הנשים הקרובות לה ביותר, אחותה הצעירה ליה וחברתה עופרה, נוטשות את העולם הדתי, אך לא בוחרות בצבא כאקט להפגנת עמדתן. חומסקי מעדיפה להתמקד באורך החצאית והמכנסיים שלהן כמדד לחילוניותן.

"גחליליות", מאת גילית חומסקי. הוצאת ידיעות ספרים. 389 עמ'.