"שפתיים חתומות": והן לא אומרות הרבה
מי שציפה לחשיפת גילויים מפתיעים על שירות הביון הישראלי ב"שפתיים חתומות", קיבל במקום מפגן הערצה של הבמאי ירין קימור. ראש המוסד לשעבר יצחק חופי ראוי להערכה, לא לסגידה
נתק מכאיב מתקיים בין יוצרי הערוץ הראשון ומחלקת הדוברות שלו, שאמורה לשדך בין יצירות לבין עיתונאים שמתיישבים מולן וכותבים עליהן מה שהם כותבים. "שפתיים חתומות" הוצג בראש ובראשונה כמין סרט מהפכני שבו שישה ראשי מוסד מדברים על הכל, חיסולים ומבצעים וסוכנים אמיצים בעורף האויב, שיטות פעולה ויחסים עם הדרג המדיני - מין דבר שמתוכו העיתונאי, והקורא הסביר, מבין שעליו להתמגנט אל המסך ממנו יבקעו גילויים מרעישים, עדכניים ורלוונטיים ומעוררי חלחלה גם יחד. ג'יימס בונד פינת ג'ון לה קארה, לא פחות.
מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet:
האם "אלמו" קיים יחסים עם קטין?
"לה לה לנד 2": פרובינציאליות זה מצחיק
אלא שהמציאות של רוממה לעולם תהיה אפרורית ומאובקת יותר מן המלים שנועדו להאדירה. "שפתיים חתומות" הוא סרט על יצחק חופי ("חקה", בפי פיקודיו וירין קימור היוצר, שנסחף גם הוא לקרוא לו כך בסחבקיות), ששירת כראש המוסד באמצע שנות השבעים ובראשית שנות השמונים.
הישגיו מסחררים, בקנה מידה של ראש מוסד ביון: שיקום היחסים עם ארצות הברית בתקופת ההערכה המחודשת; יצירת קשרים מופלאים עם מלך מרוקו שהובילו לחתימת הסכם השלום עם מצרים; חיסול ראשי ספטמבר השחור אחרי הטבח באולימפיאדת מינכן; בניית מערך ההברחות המתוחכם בסודן שאיפשר את העלאת יהודי אתיופיה; איסוף מודיעין גאוני שאיפשר את התקיפה באנטבה; חיסול מדעני הגרעין (העיראקיים. היה פעם דבר כזה), והכנת הקרקע לתקיפת הכור בעיראק. יש עוד, יש המון, הרוב לא ניתן לפרסום.
מוסד בפני עצמו
חופי הוא גם איש שאיכויותיו, כך מתברר מן הסרט שנעשה עליו, באמת נדירות. מענטש אמיתי (על פי נחיק נבות) וגם: מפקד עשוי ללא חת, איש קר ושקול; נמצא תדיר בקרבת המוציאים לפועל של המבצעים המתוחכמים; תומך ללא סייג בסוכניו; בעל ראייה היקפית ורוחבית נדירה; אבא וסבא טוב, ומי שפעם התקשר לבנו הפעוט של פקוד שהתלונן על מחסור באבא ושיחרר את האב לבקשת הפעוט, דווקא ערב מבצע.
יתכן מאד שיצחק חופי הוא הכלאה של ג'ורג' סמיילי, סופרמן וגיבור ישראל, ובאמת כבר לא עושים אנשים כאלה. יתכן שגם חמישה ראשי מוסד נוספים, מצבי זמיר ועד מאיר דגן, מאפרים הלוי ועד נחום אדמוני, באמת מעריצים את מדרך כף רגלו, ויחד עימם מספר לא קטן של ראשים מדברים שהיו ראשי אגפים ומחלקות וסוכנים בשטח וגם בכירה אחת. כל זה באמת ראוי לסוג של רטרוספקטיבה, אבל קצת פחות מתרגשת ומתלהמת משל ירין קימור.
סגידה בדרך כלל עוברת מסך רע מאד. הערצת גיבורים זולגת ממנו באורח לא לגמרי נעים, וכשנוספים אליה משפטים פומפוזיים כמו "המוסד הוא שירות הביון היחיד בעולם הפועל בשירות מדינה, עם דת ולאום", מאליה עולה שהאלה אם אנחנו צופים בסרט תדמית, ואם כן - למה?
חופי הוא לפעמים געגועים לפעם
יצחק חופי מצטייר מן הסרט הזה כאיש ששפתיו חתומות גם בו. דיבורו לקוני, מינורי ומרתק: על אלואיס ברונר הנאצי שלא הצלחנו לחסל, אלא רק לפצוע, הוא אומר - "היה מנוול גדול", על הסתרת הזהות של לוחמים אמיצים - "זה גורלנו". על עלי חסן סלאמה, בכיר המרצחים של ספטמבר השחור שחוסל בביירות ב-1979 - "הוא היה בן מוות". על הטעות הטרגית בלילהאמר - "תקלה".
יפה , אבל לא משכנע את ירין קימור. "קור הרוח כלפי חוץ לא סתר את החום של האיש שבפנים", הוא קובע, ולאישוש קביעותיו בדבר הטמפרטורה מגייס אנקדוטות אנושיות לעילא: כך למשל במבצע שאיננו יודעים מהו, בארץ שמה אסור לפרסום, הגיע חופי לביקור פתע בדירת מסתור ובה אנשים עלומים שהם סוכנינו המצויינים, ועשה להם סלט. כן, ממש סלט. לאכילה.
אהרון יריב, ואיתן הבר, רונן ברגמן, ושלמה נקדימון, גברים קשישים מוצללים וכאלה שפחות ממשיכים לדבר שעה וחצי בלי הפסקה, עם גילוי גדול ומרעיש: תמונה של יצחק רבין בחולצה טרנדית של הסבנטיז, ג'ינס ופיאה נוכרית, בביקורו החשאי בחצר מלך מרוקו טרם חתימת הסכם השלום עם מצרים. מאחורי הגילוי הזה עומדת ההכרה כי ביקור אנואר סאדאת, ומה שאירע אחר כך, הוא פרי עבודה מוקדמת ומאומצת של ממשלת רבין ולא זו של בגין.
אבל קימור ממסמס גם את ההכרה הזאת בתוך אמבט חמים של הערצה - מוצדקת, לגמרי מוצדקת אבל עדיין חמימה מדי - כלפי נושא הסרט. ומנגד, בערוץ 2, מדברים בדיוק בשעה זאת על הטרגדיה בצאלים. צופה טלוויזיה סביר שאינו מבקר - מה לדעתכם יעשה בערב שכזה?
