"לא טוב לאדם בריא לקרוא על מחלות נפש"
ברומן "ליM" מתארת קרן דהרי נער המתמודד עם גיל ההתבגרות לצד פרצי זעם בלתי נשלטים ותרופות לבריאות הנפש. "ליאם הוא לא ילד נורמטיבי. לילד עם בסיס יציב שלא מזניחים אותו, אולי יש פחות סיבות להיות אלים". ראיון
"אחרי שכל הערב הלכנו סחור-סחור, אחרי שפטפטנו על הבחורה המשמרטפת ועל גלילון הדינמיט ועל השינויים מרחיקי הלכת במפלס האורחים ועל ההצלחות האחרונות של ממלכת הפטנטים ורק אותי - הפטנט היחיד שלו שלא עובד - לא הזכרנו".
כך מדבר ליאם על אבא שלו. הוא נער מתבגר, חד-מחשבה ופיקח, אבל כזה שחושב עצמו לפטנט מקולקל. ברומן החדש של קרן דהרי, (37), "ליM" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן) מובאת דמותו של עלם צעיר שחי לכאורה חיים די טובים, אבל למעשה מוצא עצמו במצוקה גדולה.
"בחרתי לכתוב על נער מתבגר, שגדל במשפחה מפורקת. העניין הזה לא נבע מהחיים שלי, אבל בהחלט נבע מחיים אמיתיים של אנשים", מספרת דהרי. "אחת האחיות שלי, שקרובה אלי מאוד, היא יועצת בתיכון ועובדת עם נוער בסיכון. הסיפורים הרגילים אצלה בעבודה הם על נערה שחזרה הביתה ומצאה את אמא שלה תלויה, או סיפורי אלימות קשה במשפחה. אלו סיטואציות מאוד קשות לעיכול. הסיפורים שלה על נערים בתיכון הם מחרידים ומכמירי לב. ספרות, בעיני, סופחת אליה בדרך כל דבר שמעניין או מסקרן מסביבנו. מצאתי את עצמי מזועזעת מהסיפורים האלו, מתרגשת מאחרים, ולבסוף כותבת את הסיפור החדש שלי".
לדהרי, בוגרת לימודי ספרות באוניברסיטת תל-אביב ומידענית במקצועה, זהו הספר השני. ליאם, הגיבור המרכזי ברומן של דהרי, הוא בן לאבא חתיך, עשיר ומצליח. ולמרות שהוא רגיש וחכם ומטיב לתאר את העולם שבו הוא נמצא ולהבין אותו, הוא נחשב לילד מופרע ומיוחד, ולא באופן חיובי. כאשר הוא נזרק ממוסדות החינוך בארץ ונשלח לפנימייה של ילדי עשירים בשוויץ, הוא מוצא את עצמו, שוב מעורב במקרי אלימות עקב פרצי זעם בלתי נשלטים שהוא סובל מהם.
כשנולד אמו נעלמה, וכדי להתמודד עם העובדה הזאת, הוא מספר לעולם שהיא מתה. הוא בודד ובעצם לא שייך לשום תא משפחתי או חברתי יציב. כל זאת, עד שמגיעה קארי, סוג של אומנת-מטפלת שנכנסת לחייו עם אינטרס אישי שהוא לא יודע עליו, ובעצם, משנה את חייו.
זעם והעיר הגדולה
לצד הסיפור של ליאם, אותו הוא מדבר בקול ראשון, מעורב ברומן גם הסיפור האישי של קארי על כל מניעיו, וכן סיפור על אמא חד-הורית ובתה המתבגרת שחיות בניו-יורק. כמובן שהכל מתחבר, מתפתל ונסגר בעלילה של דהרי. אך אין ספק שיחד עם סיפור המשפחה ועלילת המתח שמרכיבים את הספר, "ליM" (כך ליאם כותב את שמו ברשת) הוא בעצם סיפור של התבגרות די קשוחה.
אז מדוע עניין אותך לכתוב על נער מתבגר?
"בעברי גרתי בניו-יורק לכמה שנים. יום אחד חזרתי הביתה אחרי יום עבודה מפרך, פתחתי את הטלוויזיה ונתקלתי בתחרות לאפיית עוגות ג'ינג'ר. זו מסורת של האמריקנים בכל כריסמס. לתחרות הזאת הביאו אנשים מכל רחבי אמריקה, שהתחילו לבנות מבנים ארכיטקטונים מוגזמים ומרהיבים. חשבתי בהתחלה לכתוב ספר על תחרות עוגות. חשבתי שלכל דמות יהיה מאפיין. אחת נגיד, תהיה חולת סכרת, ואחת אולי תהיה דמות של ילד זועם.
"אז, לא ידעתי הרבה על ילדים וכעסים, אז התחלתי לחפש ברשת הקלדות פשוטות שקשורות לזה. בתחילה הגעתי להפרעות שכולנו מכירים, כמו הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים שהיום אף אחד כבר לא מתרגש מהם. אבל ככל שקראתי יותר ויותר, לא יכולתי להפסיק. הבנתי שהתפרצויות זעם הם מאפיין של כמעט כל הפרעה נפשית אפשרית. מהמקום הזה ליאם נולד. החומר סקרן אותי, ולמרות שזה לא ממש עשה לי טוב, לבנאדם בריא בנפשו לקרוא על מחלות נפש, המשכתי. קראתי על הנושא במשך שבתות שלמות. ככה נולד אצלי ליאם, ובעצם הכתיבה תפסה כיוון משלה".
וכמו בהרבה סיפורי חניכה, בחרת בגיבור חצי-יתום, עשיר אך מוזנח.
"אבדן ונטישה של הורים, זה לא משהו שאני חוויתי. אבל למרות זאת חוויתי אבדנים אחרים שכוננו אותי, וכמו כולם, אני חושבת, זכורות לי האכזבות הגדולות של גיל ההתבגרות. לכן, אולי, אני נמשכת לגיל הזה. כולנו הרי עוצבנו על ידי החוויות שחווינו בנעורנו. היום, כשאני מכירה אנשים חדשים, אחד הדברים שהכי מעניינים אותי לגביהם, זאת השאלה: איך היית בתיכון? איך האנשים האלו היו בתור נערים מתבגרים? זה מעין מפתח לאישיות. הגיל הזה הוא קרקע מאוד פוריה לדרמות. הכל בגיל הנעורים נצבע בשחור ולבן מוחלטים. הנשיקה הראשונה, הסיגריה הראשונה, ההתמסטלויות וההתאהבויות. הכל בעוצמה רגשית גדולה. בזכות הסיפורים של אחותי, הגיל הזה הפך להיות זמין לי".
הספר שלך ארוז בצבעים נועזים, וגם גב העטיפה, על מגוון הפונטים שלו, נראה כמו עמוד מתוך בלוג. מי בעיניך קהל היעד של הספר?
"הקהל הוא נוער, וגם ההורים שלהם. באמריקה יש מגזר של קוראים, ה'יאנג אדולטס' (מבוגרים-צעירים) שבארץ לא כל כך מייחסים לו חשיבות. מי שלא התבגר לגמרי, או לחילופין, נמצא עמוק בתוך גיל ההתבגרות, יכול ליהנות מהספר הזה".
ומדוע בחרת להציב חלק גדול מהעלילה בניו-יורק?
"אחותי השנייה גרה בניו-יורק, ואני מאוד קרובה גם אליה. אחרי הצבא, כשכולם נסעו עם תרמילים למזרח, נסעתי לבקר אותה לביקור קצר של חודש, שבסופו של דבר נמשך שלוש שנים. לימדתי עברית בניו-יורק ומכרתי צעצועים, ובעיקר חוויתי אותה. יש דמויות בספר שלקוחות מהמציאות, כמו זוג הלסביות שהן שכנות של האמא והבת, שהן מכורות להימורים. כל מיני סצנות אחרות מוצבות במקומות אמיתיים ומוכרים. במקור אני מחיפה. עיר עם אורנים ירוקים, והכרמל החמוד הזה שלא קורה בו יותר מדי. הגעתי לניו-יורק והסתובבתי בשדרה השישית. מולי היו גורדי שחקים עצומים עם מדרכות רחבות. חשבתי שהכל יכול לקרות עם כל האנשים האלה. בעיר הזאת יכול ליפול עלייך משהו גדול, לטובה או לרעה. כמו שקורה בספר לליאם".
בספר יש הרבה דיבור על אלימות. רצית להעביר מסר כלשהו לגבי הנושא הזה?
"אני לא מגדירה את עצמי כסופרת עם אידיאולוגיות גדולות, אבל האלימות, הדברים הקשים האלו, קורים בארץ כל שני וחמישי. אנחנו שומעים כל הזמן שבכיכר החתולות נערים רוצחים זקן. או הסיפור על איטה פוגל, הקשישה מהכרמל ששלושה נערים בני שבע-עשרה החליטו שיש לה כסף בבית, פרצו אליו, ועינו אותה באופן מזעזע. זה קרה ממש בקרבת הבית שגדלתי בו. המשברים שלי בגיל ההתבגרות היו די סטנדרטיים. אני לא זוכרת מקרי אלימות רציניים. אפילו לא סמים ואלכוהול ברמה מוגזמת. אולי בגלל זה כל מקרי איטה פוגל מזעזעים אותי כל כך, וגורמים לי לחשוב".
אז הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי?
"בכלל לא. אני אמורה בספרים, אולי, לתאר מציאות. הסיפור הזה בדוי, אבל לצערי הרב הוא לא רחוק מהמציאות. ואני מנסה להבין את ליאם. להסתכל אל מאחורי הקלעים של המוח שלו. הוא לא רע, אבל יש לו פרצי זעם. לצדם הוא גם מבשל אוכל גורמה, מתאהב ומשתנה. הוא לא ילד נורמטיבי. לילד נורמטיבי, עם בסיס יציב ושלא מזניחים אותו, אולי יש פחות סיבות להיות אלים".
הרומן מתאר זווית מסוימת של השפעת עולם המחשבים על בני נוער. ליאם מתכתב
עם דמות נוספת, שזהותה מתגלה תוך כדי קריאת הרומן, עם מישהו שחותמת את שמה בדיוק כמוהו, ונעזר ברשת כסוכן חברות כלשהו כלפי העולם. "הרשת היא חלק מהחיים של כולנו, ובעיקר של בני הנוער. הבחירה שירתה עבורי גם מניעים בסיפור עצמו. ליאם צריך, בשלב מסוים בעלילה, לנסוע לקצה השני של העולם, וכל זה קורה דרך האינטרנט".
נגעת בספר בנושא שמאוד רלוונטי לאנשים רבים בישראל. לקיחת תרופות לבריאות הנפש.
"הכימיה, כביכול, פתרה לליאם חלק מהבעיות. הנושא הזה מעלה כל מיני שאלות לגבי נפש האדם. האם אנחנו תוצרים של איזונים כימיים או שיש בנו יותר מזה? אנשים מפתחים תלות בכימיקלים. מסמים ועד לתרופות פסיכיאטריות. כל החומרים האלו משנים לנו את האישיות ומנתקים אותנו מהאותנטיות, או שאולי רק מחזקים את מי שאנחנו? אני יוצרת, ולא אשת מקצוע. קטונתי מלקבוע דעה נחרצת. אם יש מסקנה בספר, היא שאין באמת מסקנה.
"נגיד נקליד שם של תרופה בגוגל. מיד יקפצו כתבות על כל תרופה ותרופה. מיד נראה מאות תגובות של אנשים שמשתמשים בה. חלק גדול מהם יגיד שהיא הצילה להם את החיים ולקחה את הדיכאון למקום רחוק. חלק יגידו שהם רואים את העולם מבעד למסך של פלסטיק. הנושא הזה מורכב ותלוי בהמון גורמים. גם אצל ליאם. יש מחיר כלשהו שהוא משלם".
