קובי אוז: "התמימות היא התרסה מול העולם הציני"
ב"פרח השכונות", להיטי טיפקס עולים לבמת תיאטרון באר שבע ונטמעים בסיפור נוסטלגי על אוכלוסיות שנדחקו לשוליים. "אין דבר טבעי יותר מההצגה הזו במקום הזה", אומר קובי אוז
בשנים האחרונות, איפה שלא תניח את האצבע - תמצא מופע מוזיקלי ברפרטואר העונתי של התיאטרונים הגדולים בישראל. כאילו שעונה בלי מחזמר פשוט לא תמשוך קהל. האפידמיה מגיעה כעת גם לתיאטרון באר שבע, שם עלה השבוע "פרח השכונות", מחזמר לוקאלי סביב שירי "טיפקס", פרי עטו של סולן הלהקה קובי אוז.
להיטי הלהקה שובצו בתוך עלילה שמתרחשת, איך לא, בעיירה דרומית. אוז כהרגלו חיבר פנטזיה למציאות של מדינה אחרת, נשכחת, רחוקה ממרכז העניינים, מדינה של טילים ותהילים. ביחד עם הבמאי ניר ארז ושחקני ההפקה - בהם לירז צ'רכי, גיא זוארץ, אוולין הגואל, שלומי קוריאט ומאיר סוויסה - הפכו גיבורי השירים של טיפקס לדמויות חיות: סמי וסומו עושים מסיבה, הרב ג'ו כפרה מוכר עראק להמונים, פרח השכונות שוברת את הלב.
הכל התחיל לפני כשנתיים - כשבבאר שבע חיפשו הפקה מקורית שתעלה במסגרת חגיגות ה-40 לתיאטרון. "רצינו משהו שידבר ישירות אל הקהל המקומי ויאפשר לו לזהות בתוך ההצגה את עצמו", אומר מנהלו האמנותי של התיאטרון, רפי ניב. הבמאי ניר ארז זרק רעיון, ומרגע זה ואילך הכל היה רק עניין של זמן. "מהפעם הראשונה ששמעתי את השירים של טיפקס היה לי ברור שיום אחד הם ימצאו איכשהו את דרכם אל במת התיאטרון. יש בהם כל מה שצריך - דמויות, סיטואציות דרמטיות, סיפור של מקום", אומר ארז.
אחרי הרעיון הגיע שלב הביצוע. הצעד הראשון בדרך היה לפנות לאיש שמאחורי "טיפקס" ולקוות שגם הוא יתלהב. על אף שהכתיבה אינה זרה לו, במבט לאחור אומר אוז שלא האמין שזה יקרה: "חשבתי שאנחנו מבזבזים את הזמן, אבל ניר יילד את המחזה מתוכי. זה נכון שכתיבה היא מקום טבעי בשבילי - כתבתי שירים וספרים - אבל מי חשב על כתיבת מחזמר. זה תמיד נראה לי קיטש שרחוק מאוד ממה שאני עושה, אבל גיליתי פורמט שנוח לי בו. זה נותן לי הזדמנות לג'נגל בין כל מה שאני אוהב - שירים, פזמונים, סיפורים. פתאום לא ברור לי איך לא התחברתי לזה קודם. נראה שגיליתי מה המקצוע שלי".
בסופו של דבר, הוא אומר, הכל מתחבר: "גלגלנו את הרעיון להקים את טיפקס בהפסקה של אופרת הרוק 'מאמי'. אולי זה היה סימן. נראה לי שהשירים שלנו השלימו מעגל, עשו את כל הסיבוב וחזרו אל הבמה".
את המחזה הקדיש לאביו, ז'וזו אוזן, שנפטר לפני כשש שנים. "הוא היה האיש המשמעותי בחיי", הוא אומר. "אלה שהולכים מאתנו לוקחים איתם חלק ממה שאנחנו. זו היתה דרך לדבר איתו שוב". דמות האב מקופלת במחזה, שמדבר על היחס המזלזל של החברה הישראלית הלבנה אל העולים ממדינות ערב, הכבוד שנרמס ברגל גסה על ידי אלה שיש להם, העלבון המצלק של אוכלוסיות שנדחקו לשוליים, האהבה הנכזבת למדינה בוגדנית שניצלה וזרקה. "אין דבר טבעי יותר מההצגה הזו במקום הזה", אומר אוז, ומכוון למצב הכלכלי הקשה באזור, לאבטלה, לקסאמים ולרבנים שהפכו מפלט ופתח לתקווה.
"זו הצגה שמדברת על אנשים של פעם, שיש להם מבטא ותמימות", הוא אומר. "ממש כמו שדרות, ששומרת על התמימות שלה, האנשים האלה עומדים בפשטות מול הדור החדש שמממש, ממנף ומפרק את הקסם. רציתי להחזיר את התמימות שאבדה כי בעיני, היום היא סוג של התרסה מול העולם הציני שבו אנחנו חיים".
