לערוצים שוביניסטים דרושה פרשנית
דני קושמרו מנווט את חבורת הרוני דניאל-אהוד יערי-אמנון אברמוביץ', נדב פרי מדבר על פוליטיקה עם גברים וניסים משעל מאפשר לאישה להבליח רק לרגע. אריאנה מלמד חושבת שגם לנשים יש זכות לעסוק בבטחון-כלכלה-פוליטיקה וחברה
באמצע מלחמת לבנון השניה, בהפוגות בין מטח קטיושות למשנהו, בנה בני חללית אינטרגלאקטית בחצר. היא היתה הדורה ומשוכללת ככל שילד בן שמונה יכול ליצור מנייר כסף, קרטונים של ביצים ובקבוקים ממוחזרים, ואחרי שהמלאכה הסתיימה, הוא הודיע שיש מקום לשני אסטרונאוטים ועוד מעט הם ימריאו. הצעתי שיהיו שם בת ובן, והוא תלה בי עיניים מלאות בוז: "אין אסטרונאוטיות בנות", קבע.
מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet:
בנקודה זו, ולא לראשונה בחייו, נחוץ היה שיעור קצר במגדר שיעקור עוד סטראוטיפ מן השורש, אבל בעוד אני מדברת על נשים בחלל, סבלנותו אבדה. גברים - גם אם הם בני שמונה - מתקשים להקשיב בנימוס לקיטורים פמיניסטיים ארוכים. שיניתי טקטיקה, הלכנו לעשות גוגל ביחד והפלא ופלא: מצאנו לא מעט. בנות אסטרונאוטיות בחליפות של נאס"א, מפקדת מעבורת אחת, מורה שנספתה בצ'לנג'ר ומתלמדות לטיסות הבאות ברחבי היקום הלא מיושב.
כצפוי, שוב הוכח שגם בענייני מגדר תמונה אחת שווה אלף מלים, אבל כמה מילים עוד אפשר להכביר על רצף הפריימים הטלוויזיוני שהוא תמונת העולם הפוליטית-מדינית-בטחונית-כלכלית-חברתית של ישראל, כפי שהיא מצטיירת בערוצי הטלויזיה השונים?
קחו למשל את העונה הנוכחית של משעל חם בערוץ 2 . המנחה ממין זכר וכמוהו כל הפרשנים הקבועים שלו. הנה בן כספית ושמעון שיפר, יועז הנדל וספי עובדיה. והמרואיינים? אריה דרעי, יאיר לפיד, אהוד ברק. בשלוש תוכניות נמצא מקום זעיר עבור פרשנית מזדמנת אחת, ולדקות ספורות אכן הבליחה ד"ר יפעת ביטון אל המרקע. שתי נשים משמשות קישוט קבוע ואגבי לגמרי לעניינים הרציניים: אחת מנתחת סקרים, אחת מספרת מה יש באינטרנט.
וקחו מנגד את תוכנית הבחירות החדשה של נדב פרי, בעריכת אהרלה גולדפינגר ובהשתתפות חנוך דאום, רונאל פישר וגדעון לוי. ואת זו החדשה של ערוץ 2, רחוק מן הפריים טיים, בה אודי סגל הוא המגיש הבכיר ודנה ויס היא רק עזר כנגדו. ואולפן שישי, עם חבורת הרוני דניאל-אהוד יערי-אמנון אברמוביץ' וקושמרו נוהג בם, כבר אמרנו? ומה עם איילה חסון שמארחת באותה שעה את חבורת הפרשנים הקבועה של הערוץ הראשון? ומה עם מה שהיה פעם, עד לא מזמן, תוכנית הדגל של דרוקר ושלח בלי בנות?
יש עוד דוגמאות. למרבה הצער, יש בעיקר דוגמאות כאלה בשעות צפיית השיא ובתוכניות הנחשבות לאקטואליה "קשה", כזו שרלוונטית לנושאים הגדולים בחיינו.
לא, אני לא מתכוונת לקטר כאן על קיפוח נשים והדרתן מן השיח הציבורי, או על מצבן העגום של עיתונאיות כפרשניות בטלוויזיה . רק 11 אחוזים מן הפרשנים בישראל הן פרשניות, על פי מחקר חדש של נעמ"ת, אבל גם במחקר אין פילוח לנושאים בהן הן עוסקות, או הכרה בכך שבעידן הנוכחי, אין אפילו אישה אחת בתפקיד פרשני בטחוני-מדיני. במקום קיטורים, הבה נבדוק מה כל זה עושה לתמונת העולם המתקבלת מן הערוצים השונים, שהיא תמונת עולם המשפיעה על כולנו. לא רק בשבתנו כצופים אלא גם אחר כך, ולפני הבחירות ואחריהן.
עולמה של אשה
ראשית, ההגמוניה הגברית שעל המסך מבטאת בוז עמוק גם לזכותן האזרחית של נשים לעסוק כשוות בנושאים המנהלים את חייהן, וגם לאינטליגנציה שלהן. שנית, היא זועקת מכל פריים "נשים לא מתאימות לעסוק בנושאים חשובים באמת", שלישית, והכי חשוב: היא מגדירה את המרחב התודעתי והסמנטי של הנושאים עליהם הגברים מדברים.
"בטחון" הוא בעיקר מה שהצבא עושה לצבאות ולאזרחים ולארגונים מן הצד השני של הסכסוך ורק בשוליים, אם בכלל, מה שקורה לאזרחים. אלה מיוצגים בכתבות צבע עגמומיות על פחד בצל הריסות בית, ושם מותר לנשים לדבר. כאמהות, כמובן. "כלכלה" הוא עולמם של טייקונים גברים, ראש הממשלה, שר האוצר, הנגיד ותהליכים מופשטים מאוד וגלובליים ביותר, ורק בשוליים, אולי, עולמה של האזרחית שנאלצת לכלכל את משפחתה משכר בלתי שוויוני.
"פוליטיקה" הוא שם קוד לזירת אגרוף תככנית בה יצורים בעניבות נלחמים באחרים בעניבות, וכשיש שם אשה, מותר לדבר אליה בזלזול מיסוגני מחוצף, כמו שאמנון אברמוביץ מקפיד להפגין כלפי ציפי לבני, בעבר ובהווה. העובדה שיש בישראל מפלגות שגוזרות איסור מוחלט על הבוחרות שלהן להיבחר בעצמן לא זוכה להבלטה או לדיון משמעותי. מיעוטן של נשים בפוליטיקה אינו נושא מוביל.
וזה, צופים יקרים, בדיוק מה שבני וילדיכם לומדים מתוך העולם שעל המסך: אתם כבר הפנמתם את זה יפה עד כדי כך שלא ממש אכפת לכם. עובדה, אתם לא מציפים את לשכות האומבודסמנים במיילים נזעמים על הדרת נשים מכוונת, שיטתית, ארוכת טווח והרסנית מן המסך. אתם לא מוחים, מזפזפים או מזדעקים. הפרקטיקה הזו כה רווחת, עד שהיא שקופה לגמרי: לא רואים אותה, לא שומעים והיא מתפרשת כאילו היתה חלק מסדרי העולם מימי בראשית. השמש זורחת בבוקר, אמנון אברמוביץ' בערב. יש פצמ"רים, יש רוני דניאל ואהוד יערי. יש טייקונים, יש שרון גל ושלמה מעוז. בחירות? משעל. איך אפשר בלי. ואה, כן, פוליטיקאים בתוכניות דאחקה: טיבי עף על המליון, סילבן שלום מת מבושה בצחוק מהעבודה.
לפני שהייתי מבקרת טלוויזיה צברתי עשרות שעות של נסיעות לאולפני טלוויזיה כדי לדבר בפאנלים שונים ומשונים בנושאי תרבות. בחלק גדול מן המקרים, גם בנושאים הכאילו-רכים וצדדיים הללו, התברר לי מראש כי אני מוזמנת כי אין נשים באולפן וזה נראה לא טוב, כאילו - בלשונן של התחקירניות, המדורגות נמוך מאוד בשרשרת המזון הטלוויזיוניות. תחקירנים כמעט שאין. לסרב בזעם או ללכת כדי להיות שם על-תקן? אכן, דילמה. חשבתי שצריך ללכת. אולי טעיתי.
האם השתנו הדברים בשנים האחרונות, האם רק בטלוויזיה זה כך? ממש לא: ד"ר יצחק נוי ערך השבוע תוכנית מצויינת ברשת ב' לרגל מלאת שבעים שנה לקרב אל עלמיין, ששינה את פני ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה. באולפן ובטלפון: פרופ' משה צימרמן, ד"ר יצחק מינרבי, פרופ' שלמה אהרונסון ופרופ' שוקה פורת.
תרימו את הכפפה
עורכים (וגם עורכות) של משדרי טלוויזיה ורדיו גם הם בני אדם, וגם הם שבויים בתפיסה הפטריארכאלית הזאת שמביאה אל המסך שוב ושוב אנשים עם ארשת של חשיבות עצמית ועניבה תואמת. הבטחתי שלא יהיה כאן קיטור פמיניסטי. במקומו, הרשו לי להציע הצעה לעמיתי בתקשורת, באשר הם: עמיתים יקרים – אני יודעת שמדי פעם אתם קוראים את הטורים האלה. אם כך, למענכם ולידיעתכם, בסיוע מאסיבי של נשים שחושבות כמוני (וגם כמה גברים), אספתי רשימה ארוכה-ארוכה של פרשניות, מומחיות, עיתונאיות ותיקות, נשות אקדמיה, פעילות חברתיות, פוליטיקאיות בדימוס ובעתיד ובהווה, שכולן עד אחת מנוסות בלעבור מסך ולדבר ברהיטות בטלויזיה וברדיו וגם לכתוב יפה בעיתון.
יש ביניהן מומחיות לבטחון, לגרעין האיראני, למקרו ומיקרו כלכלה, לבריאות ולהיסטוריה של הפשיזם, לסקרים ולארצות הברית, לחברה החרדית ולתקשורת. יש משפטניות, חוקרות מדעי המדינה, סוציולוגיות ועוד, מה שתרצו: יש מנכ"ליות וחברות דירקטוריון בחברות מובילות ואפילו, איך לא, מומחיות
לענייני מגדר. יש אפילו אסטרונאוטית אחת! אמנם אמריקנית, אמנם לא דוברת עברית, אבל גם הגברים בענף הם כאלה, אם לא שמתם לב.
כולן - חוץ מהאסטרונאוטית שזמינה לראיונות בסקייפ - יבואו לאולפניכם בהתראה המקובלת בענף, כולן יודעות שלא ישלמו להן ורק ישלחו להן מונית הלוך ושוב, כנהוג בערוצי טלוויזיה תפרנים. הן ממתינות. שלא תגידו שלא ידעתם, שלא שמתם לב, שאין נשים כאלה, שלא צריך: עכשיו נטל ההוכחה הוא עליכם. תרימו אותו? אנא, צרו קשר, כמו שידעתם לעשות כשהייתם צריכים אשה אחת לפאנל בתרבות.
