מי יטפל בפערים בחינוך? תמונת מיצ"ב

נתוני המיצ"ב שפורסמו לאחרונה בעקבות פסיקת בג"ץ, מעידים יותר מכול על הפערים המתרחבים והולכים בין מדינת גוש דן והשרון מול כל השאר. בתי הספר המובילים בנתונים הם בעיקר, ובאופן מובהק ממרכז המדינה: תל-אביב, גוש דן ויישובי השרון. מה שנהוג לכנות "מדינת גדרה-חדרה".

הורים לתלמידים במרכז הארץ מיהרו לצפות בטבלאות ומיד שאלו את עצמם מה הם יכולים לעשות כדי שהילד שלהם יהיה שייך לקבוצות המנצחות. ומה יעשה הורה לילד בירוחם, טבריה או נצרת? הוא הרי לא יעבור לעיר אחרת.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

תקיפת איראן - האופציה הרציונלית / עמוס ידלין ויואל גוז'נסקי

כל המדדים והמחקרים מעידים כי ההשקעה בחינוך גבוהה יותר במרכז הארץ מול ההשקעה בפריפריה. לא מדובר רק בהבדל בין הורים שמשקיעים בהשכלה לעומת הורים שאין להם היכולת, אלא בפערים בהשקעות בין רשויות מקומיות והיכולת לגייס תרומות למען החינוך.

מבחני המיצ"ב באים לבדוק את המצב הנתון בנקודת זמן נתונה. יכול להיות שמטרת המיצ"ב טובה, אך הנזק לפעמים עלול לעלות על התועלת. המירוץ אחר ציוני מיצ"ב גבוהים הוא בדיוק כמו המירוץ אחר אחוזי בגרות בבתי ספר וביישובים. אותו מירוץ מביא לכך שבתי ספר מנשירים תלמידים חלשים, שחולשתם מורידה את הממוצע של בית הספר והיישוב כולו, וכך קורה גם במבחני המיצ"ב. החלשים נדחקים החוצה, והחזקים מביאים את גאוות היחידה.

תקציבי הממשלה אמנם מוקצים בצורה שוויונית בין מרכז ישראל לפריפריה, ודווקא בכך מתחילים הפערים. בפריפריה צריך יותר תקציבים, בין אם בגלל הריחוק הגיאוגרפי והנגישות הנמוכה יותר לאנשי מקצוע, ובין אם משום שהתושבים עצמם משקיעים פחות בחינוך. הרשויות בפריפריה מוגבלות יותר מבחינה תקציבית ויכולת השקעה, חלשות יותר ביכולת לגייס תרומות ובסופו של דבר, גם ההורים לתלמידים בפריפריה מוציאים פחות על חינוך, לעומת ההוצאות על חינוך במשפחות במרכז הארץ.

למי יש זמן להתעכב על הקביעה כי "חברה נמדדת לפי היחס שלה לחלשים" בזמן שכולם רצים קדימה, לכיבוש המקומות הראשונים במדדי הבגרות או המיצ"ב? מי מטפל בצמצום הפערים כשהילד מגיע לכתה י'? מי לוקח אחריות על בני נוער ערבים, חרדים, מעוטי יכולת כלכלית?

המדינה יצרה ואקום, שמקבל מענה ברשויות מקומיות עם יכולות כלכליות, פילנתרופיה ותמיכת רשתות החינוך, שקולטות את אותם בני הנוער עם הפוטנציאל הענק, שחלק גדול מהם נזנח על ידי המערכת התחרותית. זו שכל עניינה הוא לעלות בכמה מקומות ומספרים בדירוג ההשוואתי מול בתי ספר וישובים אחרים.

אין כאן טענה נגד מצוינות והצטיינות, להיפך. התחרות צריכה להתנהל ביחד עם השקעות ענק במעגלים החלשים יותר, כדי שגם אלו יוכלו לקחת חלק באותם תהליכים. במצב תקין, המדינה הייתה מגדילה משמעותית את השקעותיה בחינוך בפריפריה, ובכך מצמצמת פערים לאורך זמן. מדובר בתהליך ולא בפעולה חד-פעמית. השקעה בחינוך נושאת פרי רק לאחר שנים.

עד שזה יקרה, גופים חיצוניים ממלאים את החלל שנוצר, ובהצלחה גדולה. רשתות החינוך למשל נותנות תמיכה כוללת בחינוך ופדגוגיה. ממוצע הניגשים לבגרויות בבתי הספר של עמל בפריפריה אינו נופל מהממוצע של בתי הספר ביישובים החזקים ביותר בישראל. בתי הספר של הרשת בדימונה, צפת, באר שבע ונהריה מגיעים לממוצע של 80 עד 90 אחוזי ניגשים לבגרות, ואם אותם התלמידים לא היו בבתי הספר של הרשתות, קיים סיכוי גבוה שהיו בתחתית טבלת ההישגים הלימודיים וגם החברתיים.

רשתות החינוך בפריפריה לוקחות על עצמן לא רק את תפקיד החינוך הקלאסי של לימודי ליבה, מקצועות בחירה, מגמות ותעודת בגרות, אלא גם את כל הקשור לחברה וקהילה, תרומה, אזרחות טובה וערכית. ביישובים החזקים ממלאים ההורים את הפערים בעזרת כסף: שיעורים פרטיים, חוגי העשרה וסל תרבות. רשתות החינוך לוקחות על עצמן גם את התחומים הללו, כי ללא הרשתות יש אלפי תלמידים שלא יזכו לראות הצגת תיאטרון, מוזיאון, מחשבים, לימודי תרבות, שפה ורטוריקה.

הכותבת היא מנכ"ל רשת עמל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il