עומד על הפודיום בגאון ומגמגם בביטחון רב

אני בן 56. מאז ומעולם זוכר עצמי כמגמגם. בשלב די מוקדם בחיי קבלתי החלטה שהגמגום לא יעיב על דרכי בחיים. נכון, זו החלטה סובייקטיבית. האם אצליח ליישם אותה? שהרי הצלחת היישום תלויה ברוב המקרים בסביבה, בנכונות וברצון החברה לקבל אותי ככזה. ובכן, ממרום גילי וניסיוני אני קובע: הצלחתך בחיים ובהתמודדות עם הגמגום היא עניין סובייקטיבי. ברגע שהשלמת עם המציאות - הבעיה עוברת לסביבה.

סביבת הילדות, כפי שכולנו מכירים, אינה סולחת. ילדים אינם אוהבים חריגים ולא אחת נהגו לצחוק ולהקניט אותי. תחילה התעצבנתי, נפגעתי, אך עד מהרה למדתי להתעלם מצחוקם, ומצד שני להבליט מולם את התכונות החזקות שבי. לדוגמא: הייתי ספורטאי טוב. אהבו לשחק איתי באותה קבוצה. יש לי חוש הומור ספונטאני (לא ממליץ אגב למגמגמים לספר בדיחות – אנחנו רק מקלקלים אותן) והייתי תלמיד טוב, שנתן להעתיק. בבית הספר הייתי מאד פעיל חברתית.

נבחרתי בד"כ לוועד הכתה ובתיכון הייתי חבר במועצת התלמידים. התנדבתי לפעילות בקהילה במסגרת ארגון "נוער לנוער" ומסגרת זו נבחרתי לייצג את הארגון בכנס עולמי בארה"ב כחבר במשלחת נוער. כל אלה, נטעו בי ביטחון עצמי רב. הוכחתי לעצמי שברגע שאני השלמתי עם הגמגום – לא נותר לשאר העולם אלא לקבל אותי.

אודה ולא אבוש, במקרים מסוימים הפכתי את הגמגום ליתרון. בביה"ס למשל, נחסכה ממני חובת ההצבעה וההשתתפות הפעילה בשעורים. המורים הבינו שיש בעיה וברגישותם חסכו ממני מבוכה.

המורה לתנ"ך בכתה ט', בנצי, שהיה אף מחנך הכתה, החליט בניגוד לחבריו המורים, לנסות ולעשות לי "ריפוי בעיסוק". הוא נהג להטריד אותי בשאלות במהלך השיעורים ויום אחד בקש ממני, כפי שבקש משאר התלמידים, להקריא פרק מהתנ"ך. רק הצלצול להפסקה גאל את חברי לכתה מהייסורים לשמוע אותי מקריא...

להפוך חסרון ליתרון

המקום היחיד בו הצליחו לערער את ביטחוני העצמי היה בצבא. ראשית, קבלתי זימון למבדקי קורס טיס. עברתי סדרה לא קלה של מבדקים עד שהגעתי לשיחה עם פסיכולוג אשר לא האמין שעברתי את כל מסכת "עינויי" המבדקים כדי שיראה לי את הדרך ליציאה - סוף ידוע מראש.

מיד לאחר מכן, קבלתי זימון למבדקים ליחידה מיוחדת. גם שם, בשיחה בסיום מוצלח של מבדקים עם מפקד היחידה, קבלתי סתירה: "יש לך קב"א גבוה. בגיוס הקרוב אנו צריכים 2 עם נתונים כמו שלך ומייעדים אותם לקצונה. מאחר ובגלל הגמגום לא תוכל להיות קצין, לא נוכל לקבל אותך ליחידה".

ושוב ממרום גילי וניסיוני יורשה לי לומר, בצניעות, הייתי יכול להיות קצין לא פחות טוב מהקיימים. נפגעתי. יצאתי מהמפגש עמו, הסתתרתי בשולי החורשה בה הזעתי במאמצי המבדקים שעות קודם לכן, ובכיתי, בפעם הראשונה והאחרונה בחיי בגלל הגמגום. כפי שהבנתם, לא נתתי לעצמי לשקוע במרה שחורה של רחמים עצמיים. העברתי דף. חזרתי להיות עצמי לאחר מאבק פנימי לא קל.

לאחר השרות הצבאי נשאתי אישה מבינה ואוהבת ונסענו לאיטליה למטרת לימודים. מהר מאד נגמר לנו הכסף וכדי לקיים עצמנו היו 2 אפשרויות: להתעלק על ההורים או למצוא עבודה. בחרנו בדרך השנייה. התגייסתי לשרות הביטחון הכללי ובצעתי עבודות אבטחה במושאים ישראליים באיטליה.

עברתי הכשרות וקורסים שונים בביטחון ולימים מוניתי לתפקידי ניהול ולמרות הגמגום העברתי קורסים לחניכים, הייתי ממונה על קשרים עם משטרות מקומיות וייצגתי את הארגון בתחום אחריותי מול גורמי ממשל איטלקים – ללא רגשי נחיתות.

הסיכויים לקבלה נוטים לאפס?

כולם הבינו שאני מגמגם וקבלו זאת. העריכו תמיד את תוכן דברי ולא הפריע האופן בו הם הוצגו. לאחר שנים חזרנו לישראל, המשכתי לעבוד בשרות בתפקידים שונים. תפקידי המשמעותיים האחרונים היו: קצין הביטחון של המשרד לאיכות הסביבה (1993-1995) ומנהל אגף ביטחון ברכבת ישראל (1995-2005), חבר בהנהלה הבכירה של הרכבת.

כן, ההתמודדות על התפקידים לא היתה קלה. אחת הבעיות המאפיינות את המגמגמים היא הפחד מראיון העבודה. רבים מאתנו נוטים לוותר מראש על ההתמודדות מתוך אמונה שהסיכויים נוטים לאפס. זוהי גישה תבוסתנית שאל לנו לקבלה.

המטרה צריכה להיות לעבור את המשוכה הראשונה, קרי, הראיון הראשוני. אין זו משימה בלתי אפשרית. חדורי רצון ואמונה אפשר לעשות זאת. אגב, איש לא יכעס עלינו אם נפעיל קצת פרוטקציה במקום שאפשר.

אם עברנו, השלב הבא בד"כ שולח אותנו למבדקי התאמה. שם אנו תלויים רק ביכולות שלנו ולא באחרים. זה המקום בו אנו חייבים להראות עליונות על האחרים ועלינו לעשות הכל, כולל קורסי הכנה, כדי לא לפספס את ההזדמנות. למעביד יהיה קשה להתעלם ממבדקים איכותיים ועם קצת מזל - הדרך לתפקיד סלולה.

אפשר גם אחרת

במהלך שנות שרותי התעלמתי מהבעייתיות בגמגום, הופעתי בכנסים, גם בינלאומיים, הדרכתי דורות של אנשי ביטחון וידעתי לנהל באסרטיביות ולהציג עמדותיי בכבוד מול ההנהלה. יחד עם זאת, בשלהי שנות ה-90, פניתי ביוזמתי לטיפול בבי"ח איכילוב שם קבלתי כלים טובים, בהם אני משתמש לא אחת, כדי לצאת ממצבים מביכים.