רות רסיוק: "הבמה היא סם בשבילי"

מכדור האנרגיה הבלתי נלאה הזה קשה להתעלם: רות רסיוק, מזה כשנה שחקנית בתיאטרון גשר, היא הדבר הכי תזזיתי בשטח. העין לא יכולה לחמוק ממנה, וגם האוזן לא תמלט מיכולותיה המשחקיות והווקאליות כאחד.

כתבות אחרונות על תיאטרון ב-ynet:

• קובי אוז: "התמימות היא התרסה מול העולם הציני"

• המחזמר "קזבלן" חוזר לבמה: לא רק נוסטלגיה

• עונה חדשה בחאן: קלאסיקות וימין קיצוני

  
  

מעט שחקנים בראשית דרכם הצליחו לגנוב כמותה את ההצגה מקולגות ותיקים בתפקידים ראשיים. עוד פחות שחקנים זכו להזדמנות להבליט את כישורים כבר בצעדיהם הראשונים על במה מקצועית.

זה החל בתפקיד אילם וקסום שבו נסקה גבוה כיונה בלגית במחזה המבוסס על ספרו של מאיר שלו "יונה ונער", בבימויו של יבגני אריה. אחריו באה ההצגה "פרימה דונה", ובה מתפקיד שאמור היה להיות לא יותר מאתנחתא קומית, היא עשתה קרקס.

רות רסיוק ב"פרימה דונה" של תיאטרון גשר(צילום: גדי דגון)

השבוע החלה בחזרות להפקה המבוססת על העיבוד של המחזאי הצרפתי ז'אן אנוי לקלאסיקה היוונית "אנטיגונה" מאת סופוקלס. על אף שמדובר בתפקיד ראשי, היא לא נותנת לפחד להשתלט עליה. למעשה, היא מוכנה ומזומנה לצלול עמוק לתוך הדמות: "על הבמה אני לא מפחדת, זה החיים שמפחידים אותי", היא אומרת. "למזלי אני טיפוס מצחיק. אני לוקחת את החיים בהומור".

ובכל זאת, בין שני התפקידים שרחוקים מאוד זה מזה, רסיוק מנסה למצוא את קולהּ כשחקנית. "בתפקידים קומיים אני מרגישה בטוחה", היא אומרת. "נוח לי בדמות שאני משחקת בהצגה 'פרימה דונה' כי היא מורכבת מכל מה שאני טובה בו - אם זה לשיר, לרקוד או להצחיק. אנטיגונה שונה, מורכבת יותר, דורשת עבודת פיצוח וזה מאתגר. אני אצטרך למצוא אותה בתוכי, לחבר אותה אל החיים שלי".

חיבור בין הבמה לחיים קשור באופי, אבל גם בגיל. לדבריה, הסימביוזה שמתקיימת בתוכה עוזרת לה לשחק: "אני מנסה לשים את החיים בצד, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. כשהחיים מתערבבים לי בתפקיד אני מרגישה שחקנית טובה יותר. כשאני טעונה רגשית בחיים האמיתיים, זה משפיע גם על מה שקורה על הבמה. בסופו של דבר זה מקצוע של תחזוק רגשות".

רסיוק ב"יונה ונער". לא מפחדת לצלול לתפקידים לא נוחים(צילום: גדי דגון)

היא נולדה בהרצליה. אביה, משה רסיוק, הוא מלחין בעל שם שזוכה להערכה רבה במעגלי המוזיקה הקלאסית בישראל. אמה מורה למוזיקה. ההורים העדיפו שתנגן, היא רצתה לשיר. בצבא שירתה בלהקת חיל הקשר. "זו היתה תקופה שבה פרחתי מכל הבחינות. בצבא הבנתי בפעם הראשונה שלא צריך לפחד מכישרון".

למה הכוונה?

"בבית הספר הייתי עוף מוזר, ברווזון מכוער בגובה מטר וחצי עם רווח ענק בין השיניים. הצחקתי כדי שלא יצחקו עלי. בצבא הבנתי שמה שהחשבתי לחיסרון זה בדיוק מה שמיוחד בי".

"לא ויתרתי וניצחתי את הפחד"

אורות הבמה משכו אותה מאז ומתמיד. ליום הולדתה ה-19 הפתיעו אותה חברים מהלהקה במתנה יוצאת דופן: שיעור פרטי, אחד על אחד, עם יורם לוינשטיין. "לא היה לי מושג שיום אחד יורם יהפוך לאחד האנשים המשפיעים ביותר על חיי", היא אומרת.

"בין לילה ובין שחר". הבמה והחיים מתערבבים(צילום: כפיר בולוטין)

אחרי הצבא נרשמה ללימודים בסטודיו למשחק של לוינשטיין. השנה הראשונה היתה קשה אבל לרסיוק לא היתה כל כוונה להרים ידיים. "לא היה לי מטען, לבשתי מסיכות כדי להגן על עצמי והפחד להיחשף שיתק אותי. יורם עשה לי חיים קשים ואני מודה לו על כך. הקושי דחף אותי להוכיח לו שהוא טועה לגבי. שם הבנתי שהאתגר האמיתי הוא למצוא את חומרי הגלם בחיים, שההצלחה במקצוע הזה לא קשורה רק לכישרון אלא גם לביטחון עצמי. נלחמתי על המקום שלי, לא ויתרתי וניצחתי את הפחד".

לא רק את הפחד ניצחה. בכל אחת מתחרויות המונולוגים שמקיים בית הספר מדי שנה, היא זכתה. בכסף זה מימנה את הלימודים. בשנת הלימודים האחרונה לוהקה לתפקיד הראשי בהצגה "למה לא באת לפני המלחמה", שפתח לה בדיעבד את הדלת לתיאטרון גשר. יבגני אריה, מנהלו האמנותי של תיאטרון גשר, והמנכ"לית לנה קריינדלין, ביקרו באחת ההצגות והחמיאו. כשהטלפון

המיוחל לא צלצל, היא החליטה לפעול. "חשבתי שאין לי מה להפסיד. התחלתי לנדנד ללנה קריינדלין - התקשרתי אליה בלי סוף, שלחתי מיליון מיילים, כל כמה חודשים שאלתי אותה אם אולי בכל זאת יש איזשהו תפקיד בשבילי. היתה לי תחושה שתיאטרון גשר הוא המקום שלי. ידעתי שבתיאטרון הזה לא אבלע".

בסופו של דבר הוזמנה לאודישן להצגה, "I Love You לנצח אבל..." שלא צלח, אבל גם זה לא הרתיע אותה. "תביני, אנשים מהכיתה שלי התחילו לעבוד והרגשתי שאני נשארת מאחור. זו היתה תחרות שדחפה אותי קדימה".

לא מפחיד לנדנד למנהלת תיאטרון?

"בטירוף. ירד לי הלב לתחתונים. דווקא ביום שכבר איבדתי תקווה, הטלפון צלצל. אמרו לי שיבגני אריה רוצה להיפגש איתי. לא היה לי מושג במה מדובר. שלחתי את דביר בנדק, ששיחק איתי באותה תקופה בהצגה 'שרק', לרחרח. למחרת הוא שלח לי הודעה שכנראה מדובר על עיבוד לספר של מאיר שלו. למבוכתי לא קראתי את 'יונה ונער' אז חיפשתי באינטרנט כל מה שאפשר היה למצוא על הספר כדי לבוא מוכנה. כשאריה שאל אותי בסוף הפגישה אם אני פנויה לחזרות גמגמתי: 'בטח, בטח'".

הניסיון שצברת עד עכשיו על במת גשר מחזק את הביטחון?

"האדרנלין שהבמה נותנת זה מה שמרגיע. הבמה היא סם בשבילי. הבמה מאפשרת לי לרחף ומוחקת את כל החרדות".