מתחת לאף: השפמים הגדולים של הוליווד
לרגל "מובמבר" - החודש המוקדש לשיער הפנים, יצאנו למסע בין השפמים הנוצצים ביותר של הוליווד. מימיו המוקדמים של צ'ארלי צ'פלין עד לטום סלק, ברט ריינולדס וצ'אק נוריס - ואפילו בדקנו את יהודה ברקן. קבלו אותם. עם ובלי שפם. ויש גם אישה
שפמים - הם הולכים ומתמעטים בימינו, כבר כמעט ולא רואים אותם. אבל היו ימים בהם אותה פיסת שיער היתה ביטוי של טסטוסטרון בפריחה. וכך ברוח התקופה והזרם האופנתי, מצאו את דרכם אל אולמות הקולנוע שפמים נוצצים שהיוו סמלי מין וסמכותיות גברית. הם צצו על פניהם של כוכבי קולנוע ידועים על המסך הגדול, וכמובן שגם כסוסי הרבעה אנושיים על המסך הקצת יותר קטן, בסרטי הפורנו. ואנחנו כמעט ושכחנו מהם. לרגל "מובמבר", הלא הוא חודש השפם, באנו להזכיר לכם אותם.
צ'ארלי צ'פלין
לא סמל גברי, לא סמכות פטריכאלית ובוודאי שלא כריזמה מינית. השפם הקולנועי המפורסם הראשון היה שפמו המזויף של צ'פלין, שנוצר כקריקטורה על ידי דמותו הקולנועית האילמת, כפי שהוצגה באינספור סרטים קומיים שייצר בתחילת המאה הקודמת. השפם העבה והצר היה כל כך מזוהה איתו, עד שאף אחד לא זיהה את צ'פלין - מחלוצי הקולנוע - כשהיה מופיע בלעדיו. עד כדי כך היה אותו שפמפמון דומיננטי.
מי היה מאמין שאותו שפמפמון קריקטוריסטי בצד המערבי של האוקיינוס האטלנטי, יהפוך למטיל אימה זוועתית בצדו המזרחי עם עלייתו של אדולף היטלר בגרמניה. צ'פלין מצדו, ניצל את ההזדמנות וגייס את השפמפם לצורך הפרודיה הפוליטית שלו "הדיקטטור הגדול", שלא הותירה ספקות בנוגע למושא הביקורת (כמו הזקן "האסלאמי" של סשה בארון כהן בגרסה המעודכנת שלו לסרט). גם אחרי תום המלחמה, ולמרות התהפוכות בחייו (הגלות בשוויץ בצל המקארת'יזם) נאחז צ'פלין בשפם, וזאת עד לסרטיו, "Limelight" ו"מלך ניו יורק" מאמצע שנות ה-50, בהם הופיע צ'פלין המזדקן ללא שפם. ממש כך.
ארול פלין
המסע של פלין מאוקיאניה אל הוליווד הגיע בקפיצות גדולות - מאי לאי. הוא נולד בעיר הוברט שבאי טסמניה, ומשם דילג לאוסטרליה כדי ללמוד. עם הגיעו לפרקו, חיפש עצמאות כלכלית ופנה לניו-גינאה כדי לרכוש לעצמו מטע טבק. ממש גבר גבר. עם כסף בכיסיו ומראה ששווה אף יותר, הפליג לאי הבא במסלולו - בריטניה הגדולה, צעד ששיגר אותו בגיל 21 אל עולם המשחק. הוא הופיע על במות לונדון וגלאזגו. אז הוא עוד היה נערי ורענן, ולחלוטין לא משופם.
ב-1933 הופיע בסרטו הראשון "In the Wake of the Bounty", והמשיך לטפח קריירה מרובת סרטים ומעריצות בחמש השנים הבאות, עד שהופיע בירוק בסרט "הרפתקאות רובין הוד" - סרטו הראשון בצבע, וחשוב עוד יותר: סרטו הראשון עם שפם. הקו השעיר הדק שנמתח תחת אפו הפך לאזרח של קבע בפרצופו, ושימש אותו כדון ז'ואן, קאובוי וטייס קרב, וכל תפקיד אחר אליו נדרש עד מותו ב-1959. אחרי מותו גילמו את פלין בהזדמנויות שונות דאנקן רגר, גאי פירס, ג'וד לואו וקווין קליין - כולם מעוטרים בשפמפם - שהפך לסמל מסחרי, ולפי הסופר צ'ארלס היגהאם, גם לסמל אידיאולוגי שמזדהה עם הנאצים.
קלארק גייבל
אחד מהתפקידים הגדולים אליהם התקבל פלין - אך בסופו של דבר לא גילם אותו, היה זה של רט באטלר בסרט "חלף עם הרוח" מ-1939. מי שזכה מן ההפקר היה גייבל בן ה-38, גבר בשל בעל שפם עתיק ועבה, אפילו יותר מן ה"מידווסט" של אמריקה. באופן טבעי השפם המעוצב של גייבל צמח במקביל לקריירה שלו, שהתחילה בסרטים אילמים ומערבונים. כמו פלין, גם הוא הופיע בסרט "המרד על הבאונטי" (1935) פנים חלקות, אולם פריצת הענק שלו כשחקן וסמל סקס, הגיעה עם השפם.
התגובות להופעתו של גייבל המשופם כרט באטלר - ועוד בצבע - היו היסטריות, ולא רק מצד סקרלט או'הרה. הוא הפך לדגם האמריקני הרשמי של גברי המדינה. לצערן הרב של המעריצות, הוא היה תפוס חזק עם השחקנית קרול לומבארד, לה נישא. לצערו הרב, נישואיהן נקטעו ב-1942 בנסיבות טרגיות, לאחר שנהרגה בהתרסקות מטוס - מה שלא מנע ממנו להתגייס לחיל האוויר במלחמת העולם השנייה. הוא חזר משם עם שיער מאפיר, וגם עם שפם שעמד שם לזכותו, כשחזר להוליווד כשחקן מוביל במערבונים ואף בדרמה "יוצאי הדופן" של ג'ון יוסטון (1961) שיצא לאקרנים רק אחרי מותו של גייבל בגיל 59 מהתקף לב.
שון קונרי
ג'יימס בונד עם שפם? אנחנו לא מכירים אחד כזה, אפילו לא מחופש. הלוק של סוכן ה-007 האלגנטי, היה לחלוטין לא מחוספס, לא מנוער, ולא מעורבב. אבל סר שון קונרי מסקוטלנד הוא בחור די קשוח, כפי שהפגין בתפקידים מחוץ לפרנצ'ייז איתו הוא מזוהה יותר מכל (ואולי לצערו). ראינו אותו עם שפם ולעתים עם זקן ב"מולי מגווייר", וגם בסרטים "רצח על האוריינט אקספרס", "שם הוורד", "הבלתי משוחדים", "פרסידיו" ועוד. קונרי הותיר את בונד מאחור עם דף משמעת נקי, ופנים חלקות.
בשנים האחרונות לקריירה שלו (ואנחנו מדברים על יותר מ-40 שנות משחק מפוארות) וגם כיום בגיל 82 לאחר שפרש ממשחק, הוא שומר נאמנות לשפמו המאפיר ומטפח אותו, כראוי לאביר הממלכה הבריטית וכבן נאמן לאומה הסקוטית.
צ'ארלס ברונסון
אתה אולי יכול לצאת ממזרח אירופה - אבל כמו שרבים מאתנו יודעים - אתה לא יכול להוציא את מזרח אירופה ממך. כך קרה גם במקרה של צ'ארלס בושינסקי, המוכר יותר כצ'ארלס ברונסון, כוכב האקשן האמריקני ממוצא פולני-ליטאי. ואם זה לא מספיק, יש בגנטיקה שלו גם שורשים טטרים. כל אלו ניכרים בפניו הנחרצות ועיניו המלוכסנות והקשוחות, וגם בשפם שנפרש לרוחבם כמקובל בטונדרה הקפואה של ארצות המוצא של הוריו.
ברונסון הוסמך ככוכב אקשן כששירת בחיל האוויר האמריקני, כתותחן מטוסי אוויר. המיומנות בנשק ופניו המרצינות עמדו לזכותו במערבונים ידועים (כ"שבעת המופלאים") ובסרטי המלחמה (כמו "הבריחה הגדולה") אליהם לוהק בשנות ה-60. אז הוא שב לאירופה, הפעם לצורכי שלום כשחקן במערבון הפגטי "היו זמנים במערב" של סרג'יו ליאונה, ובהשתתפות בסרט "נוסע עובר בגשם" של רנה קלמנט. מאירופה הוא חזר עם השפם היישר אל סדרת סרטי "משאלת מוות", שקיבעה אותו בזיכרוננו כפולני המשופם.
ברט ריינולדס
שנות ה-70 היו תור הזהב של השפמים האופנתיים ברוח הדיסקו והפורנו, ויותר ויותר גברים בחרו לעטר את פניהם בשפם. אחד ממובילי האופנה היה ברט ריינולדס שבסוף שנות ה-50 הוריד את קסדת הפוטבול שלו בלית ברירה (אחרי פציעה) ועשה הסבה אל המסך הגדול כשהוא בפרצוף חשוף. היו מי שאהבו את הפנים החדשות שניגלו לפתע, ולריינולדס הוצע לרשת את קונרי כג'יימס בונד החדש. אך הוא העדיף להיבנות על דמויות משלו בסרטים כמו "שיימוס" ו"הפרחח ובת השריף" בהם הופיע משופם.
ריינולדס אהב את המראה החדש והקשוח שלו והחזיק בו בתפקידים הבאים, למעט כמה כאלו שדרשו ממנו הבעות רגישות יותר (כמו בסרט "להתחיל מחדש"). הוא לקח את השפם שלו ומתח אותו מחוף לחוף ב"מירוץ מחוף לחוף" ואחר מכן כיכב עמו ב"שארקי" אותו גם ביים. הוא נשאר נאמן לסמל המסחרי שלו גם במורד הקריירה. רוצים הוכחה? לרימייק מ-2005 של "משחק מכור" - הסרט בו כיכב ללא שפם ב-1974 - הגיע כשהוא משופם כרגיל, וגם מזוקן, מראה שאימץ גם בהופעתו בסרט "לילות בוגי".
טום סלק
קצת קשה להבין איך ג'ורג' לוקאס ליהק את האריסון פורד נטול השפם לתפקיד האן סולו ב"מלחמת הכוכבים" ב-1977, אם הבחירות הראשונות שלו היו ריינולדס, ומיד אחר כך טום סלק. עוד יותר קשה להבין איך השניים לא ראו מעבר לקצה האף שלהם וקיבלו את ההצעה. יתכן שהיה זה שפם-העבות שהסתיר להם את העתיד. לא שהעתיד של השניים היה כה רע. בעוד ריינולדס המריא בגדול בקולנוע, סלק עשה זאת באותה תקופה, בקטן אמנם, דרך הטלוויזיה.
אחרי עשור של תפקידים שונים בטלוויזיה, ובראשם סדרת המתח הקומית "מאגנום", בתחילת שנות ה-80 סלק מילא את המסך הגדול עם השפם הגדול, במערבונים ובסרטי מדע בדיוני ופנטזיה. כך סלל את הדרך לקומדיות מצליחות כמו "שלושה גברים ותינוקת", "אליבי" ו"מר בייסבול". סלק המשיך לדלג בין הקולנוע והטלוויזיה - כי הרבה תפקידים ושפם אחד להם. זאת עד ל-2004, כשצץ לפתע מגולח למשעי ב"Ike: Countdown to D-Day", בו גילם את דווייט אייזנהאוור. העולם עצר מנשימתו. היה זה הצעד השיווקי המבריק ביותר מאז שאורי לוי נפרד משפמו. בניגוד אליו, סלק גידל החזיר אותו אחר כך.
סם אליוט
דווקא על רקע ההצלחה של בני גילו, ריינולדס וסלק, סם אליוט קופח והוחמץ, כי אף אחד לא הציע לו את התפקיד של האן סולו, למרות השפם העשיר שהיה לו. ולמרות זאת, אליוט יכול להתגאות בקריירה לא רעה, שהתחילה בתפקיד קטן ב"בוטש קסידי" לצד רוברט רדפורד (שאימץ בעצמו שפעם בעבור הסרט זה) ופול ניומן. הוא פגש שם את אשתו (הלא משופמת) קתרין רוס, והמשיך איתה גם לסרט האימה "The Legacy" (בבימויו של ריצ'רד מרקנד, במאי "שובו של הג'דיי).
אליוט נשכח מעט עד לאמצע שנות ה-80, עד שהופיע פתאום כבן זוגה של שר בסרט "מסכה". לעת זקנה, שפמו של אליוט העניק לו נופך סמכותי (וכך גם קולו העמוק שבוקע ב"ביג לבובסקי") ובעקבותיו הגיעו תפקידי צבאיים כמו גנרל ג'ון ביופורד ב"גטיסברג", סמל פאלמלי ב"היינו חיילים", ות'נדרבולט רוס ב"הענק הירוק". מעניין שדווקא כשקפץ לפוליטיקה כמנכ"ל הבית הלבן בסרט "המועמדת", התבקש להוריד את השפם - צעד די נדיר בקריירה שלו.
צ'אק נוריס
אם תתעלמו רגע משיער הגוף השופע, ותתרכזו בפניו הנוקשים, לא תוכלו להתעלם משפמו של צ'אק נוריס - שלאורך הקריירה שלו הופיע בכל מני גוונים וצורות. הוא אמנם נחשף לעולם הקולנוע תחילה כיריב הבלונדוני הלא מרשים במיוחד של ברוס לי ב"שאגת הדרקון" (1972), אולם מאז צימח שפם וקריירה ככוכב אקשן בפני עצמו.
את האבולוציה ההוליוודית של נוריס אפשר לתאר בהתאם לדומיננטיות של השפם, שהיה בהתחלה בלונדיני וצנוע ("מתומן", 1980) והלך וגדל מעבר לכל פרופורציה בסרטיו המאוחרים, עד כדי העובדה שהיום מצטרף אליו גם זקן קשוח שהשתלט על פניו. אולי עכשיו נוריס כבר לא צריך להראות רגשות. כאילו שאי פעם היו לו כאלה.
קווין קליין
הדרך הטובה ביותר כנראה להגדיר את קווין קליין היא "ג'ון קליז האמריקני" - ולכן אין פלא שכמו קליז, עשה קריירות מקומדיות מטורפות כשהוא חמוש בשפם שובב. אין פלא שגם האוסקר היחיד של קליין בן ה-65 היה על תפקיד המשנה בסרט "דג ושמו וונדה", אותו כתב קליז ובו הוא גם מופיע. אבל לקליין, שלפני "וונדה" כיכב גם בדרמות רציניות כמו "בחירתה של סופי", היו עוד דרמות רומנטיות וקומיות למכביר כמו "בועות של אהבה", "דייב" וגם "צ'פלין" (לא כצ'ארלי אלא כדגלאס פיירבנקס).
גם בשלבים המאוחרים של הקריירה המשיך קליין בז'אנר הדרמות הקומיות, וכך גם ב"עצם העניין" בה הוא מככב לצד איילת זורר. אבל מה רבה ההפתעה. השחקן הותיר מאחוריו את השפם ולא חזר אליו מזה זמן רב. והעולם שותק.
יהודה ברקן
אם חיפשתם גרסה משופמת ישראלית, אז הנה לכם אחת בדמותו של ברקן, שלאורך שנות הקריירה שלו - מ"לופו", ל"צ'ארלי וחצי", ועד ל"חגיגה בסנוקר" או לסרטי המתיחות, ואפילו עד ל"אבא גנוב" - שמר על צביון מבודח אך גברי עם השפם הנאה שלפניו.
אולם מה רבה ההפתעה, חיפוש בארכיונים של הקולנוע הישראלי מעלה כי ברקן
הופיע פעם בסרט ישראלי מגולח למשעי. זה קרה ב"שתי דפיקות לב" של שמואל אימברמן מ-1972, דרמה רומנטית בה הוא מככב לצד מונה זילברשטיין. בשבילה, כנראה, היתה סיבה טובה להתגלח.
סלמה האייק
גם אישה כמו פרידה קאלו היא סיבה טובה לגדל שפם - תשאלו את סלמה האייק, מגה בייב שעשתה את הצעד האמיץ כדי לגלם נאמנה את דמותה של האמנית המכסיקנית הנועזת.
ובכן, אל דאגה. השפמפם של פרידה - דליל ככל שיהיה - היה זמני בלבד. מאז היא דואגת לטיפוח הנשי הנקי והמהמם שלה. בלי שיער מיותר, בלי קשיחות גברית. לצערנו גם בלי פורנו.
