ותרו על הגאווה - עִזבו זמנית את הדרום המופגז
מה התועלת בישיבה בממ"ד ובהסתכנות באזור מוכה רקטות? קברניטינו חוטאים כשהם לא אומרים: צאו מטווח האש. סעו צפונה וימה וקדמה, לדודה או לחברים, רק לא דרומה. אריאנה מלמד, בוגרת לבנון השנייה בנהריה, מזמינה משפחה דרומית לנוח בגליל
בשעה שדברים אלה נכתבים, אף אחד - גם לא ממשלת ישראל - לא יכול לדעת בוודאות עד מתי יימשכו השיגורים, כמה גראדים-פאג'רים-פצמ"רים-קטיושות ינחתו והיכן, וכמה אזרחים עוד ייפגעו במבצע "עמוד ענן". ככה זה במלחמה, אומרים קברניטים חשוקי שפתיים, בוגרי סיירות מובחרות, ביטחוניסטים רמי מעלה. וחשוב שהעורף יהיה חסון, הם מוסיפים, כי כך הם רגילים לומר מימי המלחמות שבהן עמדו, צבא מול צבא אויב, ועשו את מה שצריך לעשות וניצחו, והארץ שקטה כמה ששקטה עד לסיבוב הבא.
מבצע עמוד ענן - עדכונים מסביב לשעון ב-ynet:
עדכונים אחרונים מהלחימה בדרום – לחצו כאן
הרוגי הגראד: מירה באה מהודו, אהרון סייע לשכנים
- קרב התשה תלול מסלול: המשגרים הפיקו לקחים
- רוסיה: תגובת ישראל בעזה חסרת פרופורציות
- אפקט "עמוד ענן": גל ביטולי חופשות בארץ ובחו"ל
- דקה אחר דקה: היממה הראשונה של "עמוד ענן"
אני לא מתיימרת להבין דבר וחצי דבר בתורת הלחימה הנהוגה כעת בצה"ל. העורף ומידת חוסנו, לעומת זאת, מוכרים לי היטב. יש לי ניסיון בזה עוד מימי מלחמת המפרץ הראשונה בתל אביב, השנייה שאמרו שתהיה ובסוף לא הייתה, מלחמת לבנון השנייה תחת קטיושות בגליל ומאז המתנה מורטת עצבים לג'ננה הבאה של חסן נסראללה, שבסיסיו מצויים קילומטרים ספורים מביתי.
מכל המלחמות הללו למדתי שקברניטינו, במדים או בז'קט צבאי או בחליפה, חוטאים לנו עד מאוד כשהם לא אומרים בגלוי:
צאו מטווח האש. סעו צפונה וימה וקדמה, רק לא דרומה. שיישארו שם רק מי שחייבים להישאר, וזה באמת לא כולל זקנים ונכים ונשים ותינוקות וילדים ואזרחים חסרי מעש. צאו, תתארחו, תתאווררו ותחזרו רק אם אתם ממש מוכרחים. הנה אוטובוסים במערך מוגבר ורכבות שמחכות לכם. יאללה, לפני שתיפגעו.
עורף חסון הוא מושג מופשט שנועד בעיקר לצבור נקודות במלחמה פסיכולוגית. כשהנאצים הפגיזו את לונדון בבליץ, הייתה לעורף הבריטי חשיבות ראשונה במעלה במלחמת התעמולה נגד הפאשיזם, אבל לא זו המלחמה שמתנהלת כעת בדרום. רק אידיוט גמור יאמין שאזרחי ישראל הממוגנים פחות או יותר אינם חסונים ועמידים יותר מציבור הנתינים המבוהלים של החמאס, ואין כל צורך בסוג כזה של תעמולה במסגרת כוחנו העודף ועוצמתנו המוכחת כל רגע.
אלא שעורפו של אדם אינו חסון יותר מפיסת מתכת שמתעופפת לעברו במהירות גבוהה. העורף והאדם עלולים להיפגע, למות שלא לצורך על מזבח רעיון מופשט ולגמרי לא רלוונטי כרגע. והקברניטים הרי יודעים שכיפת ברזל פלוס ממ"ק כשאין ממ"ד ולשתות מים ולאטום בניילונים וכל מה שהציעו אי פעם נגד טילים מעופפים, כל זה לא מונע אבדות בנפש. במלחמה שבה אין, תודה לאל, גייסות שזזים לעברנו וטווח הטילים ידוע, הדבר היחיד שיכול למנוע את האבדות הוא יציאה מן הטווח.
אתם מוזמנים לנהריה
אז למה לא שומעים המלצה ברורה של פיקוד העורף לארוז פקלאות ולנסוע לדודה במרכז או בצפון? בגלל מושגים מופשטים לא פחות מן החוסן הנדרש: מורל לאומי, ואנחנו לא נוטשים, ואנחנו לא פליטים. אבל כשברור לכולם שהסיבוב הנוכחי בדרום הוא רק עוד סיבוב, וברור לכולם כי הוא עתיד להסתיים בקרוב, מה התועלת בישיבה בממ"ד ובהסתכנות?
הרי בימים הקרובים כבר יהיו שיבושי אספקה, ולא כל השירותים החיוניים יפעלו בזמן, ואף אחד לא יידע מה פתוח ומה לא ולמה, והחיים לא ישובו למסלולם בדרום, ובימים שלאחר מכן יתמלאו מרפאות החרדה עד אפס מקום ולא יהיה תקציב לטפל בכל מוכי ההלם, ואלה יתרבו ויילכו ככל שיישבו באזור הטווח. שרינו ומפקדינו אמורים לדעת זאת היטב, מפני שזה בדיוק מה שקרה במלחמת לבנון השנייה למי שנשאר בטווח. זוכרים? מי שהיה שם כמוני לא יכול לשכוח.
גם אם ייצאו כעת שיירות-שיירות של תושבים מן הדרום, וזה לא יצטלם יפה בעיני שר החוץ או ראש הממשלה, המורל הלאומי ישתקם מהר יותר ממשפחה שאחד מבניה חלילה נפצע או נהרג. הרי במלחמת לבנון השנייה, עשרות אלפים בילו במתחם שהקים ארקדי גאידמק לתושבי הצפון. איש מהם לא נפגע וטוב שכך: כוחנו ועוצמתנו לא מוטלים בספק, אף שרבים בחרו אז לנפוש קצת במרכז הארץ באוהלים במקום לבהות בהריסות של טילים.
מהניסיון של 1991 ומלחמת המפרץ הראשונה, אולי כדאי להמליץ גם לתל אביבים להניח כמה תחתונים במזוודות, ככה בשקט. כשעשו זאת לרגל נפילת הטילים העיראקיים קרא להם ראש העיר דאז בשמות לא יפים. חלפו 20 שנה וקצת, לא נבנה שם כמעט אף מקלט, ונראה מי יעז לקלל אותם היום.
לישראל הרשמית אין כרגע תוכנית ישימה לפינוי למספר גדול של אזרחים או דרך לטפל בהם באתרים חלופיים, ומי שלא ידע זאת על בשרו למד על המצב – שלא השתנה הרבה – מדו"ח ועדת וינוגרד. כרגע נחוצה רק התגייסות אזרחית מסיבית, כזאת שאנחנו כל כך טובים בה בימי המלחמה כשכולנו ערבים זה לזה, וכולנו מארחים, ומה שנותר לקברניטינו לעשות הוא לדאוג לאנשים שניידותם מוגבלת ולמצוא עבורם פתרון הומני יותר מעמידה בחדר מדרגות כשיורים עליהם. וכן, להודות בכך שזו ההגנה הטובה ביותר כעת עבור תושבי הדרום.
דירה קטנה אחת בנהריה, ובה עיתונאית מעשנת ושני ילדים (11 ו -13, בוגרי לבנון 2 ובלגניסטים) ושני כלבים (ידידותיים) והרבה מזרנים והרבה שמחה מחכים למשפחה מן הדרום: השקט כאן מופתי, ומי מתושבי הדרום שרוצה לחלוק אותו איתנו – מוזמן. אין לנו כיפת ברזל, אבל יש חיבוקים אמיתיים, לא ממשלתיים, לא ברמת ההצהרות החגיגיות, לעטוף בהם משפחה אחת ולגונן עליה עד יעבור זעם. המון משפחות כמונו מתארגנות כעת לארח המון משפחות מן הדרום. גם זה, תתפלאו, הוא סוג של מורל לאומי. הגיע הזמן שגם חשוקי השפתיים וגיבורי ישראל הרשמית יודו בכך – לפני האבדות הבאות.
לפנייה לכתב/ת 
