הקמע של באר שבע: מחול למרות הכל

זה התחיל באזעקה הראשונה. מתוך החזרות למופע החדש של להקת "קמע", שפועלת מזה עשור בבאר שבע, נשלפו הרקדנים, בהם שלושה זרים, אל המרחבים המוגנים. זו לא הפעם הראשונה, אבל איך מתרגלים לאזעקות, לטילים, לפחד? איך ממשיכים בשגרה כשמסביב השטח בוער והמתח בשיאו? "באר שבע הפכה לשטח לוחמה", אומר הכוריאוגרף ומייסד הלהקה, תמיר גינץ, "זה מעולם לא היה כך".

לפני שבועיים בדיוק העתיק גינץ את מקום מגוריו מרמת אביב לבירת הנגב. אחרי עשור של פעילות בבאר שבע, שבמסגרתה הקים את להקתו ולימד בבת דור, המרכז המוביל בישראל ללימודי מחול, הגיע הזמן לקבל החלטה. גינץ בחר בדרום. "תקראי לזה ציונות. תקראי לזה מחויבות לסביבה שבה אני פועל. חשוב לי לקדם את התרבות המחולית בנגב", הוא אומר, "חשוב לי להשאיר פה את הלהקה כמוסד תרבות שיתרום וישפיע על באר שבע והערים סביבה".

סטטוס. רוקדים את החיים שסביבם(צילום: כפיר בולוטין)

צוות ההוראה כמו הצוותים הטכניים של הלהקה כולם תושבי הדרום. גם רקדני הלהקה, כחלק מתנאי הקבלה, נדרשים לגור בבאר שבע. "אנחנו מתעקשים על כך מתוך עקרון. זו אמירה משמעותית שנובעת מתוך אמונה במקום הזה", אומר גינץ. המעבר לבאר שבע דרש לא מעט ויתורים, וההחלטה לוותה בהתלבטויות רבות: "יש לי ילד שחי בתל אביב עם אמו וחשוב לי מאד, לצד הלהקה, להיות אבא. עכשיו, כשהוא בתיכון, הרגשתי שהמעבר אפשרי. חשוב לי לשמש דוגמא אישית לרקדנים דווקא כיוון שקשה מאד לגרום להם לעזוב את המרכז ולבוא אלינו לבאר שבע. חבר'ה צעירים מעדיפים להיות מחלקי פיצות ומלצרים בתל אביב מאשר לגור בבאר שבע, למרות שמדובר בעיר בצמיחה גם מבחינה תרבותית שעל אף האיומים מסביב אי אפשר שלא להרגיש בה את הדופק".

רק עכשיו קנית דירה בבאר שבע. לקחת בחשבון קסאמים?

"זה נכון. שמתי את כל הקלפים על העיר הזאת כי כאן מפעל חיי. לקחתי בחשבון את הקאסמים. חוויתי נפילות קסאמים במהלך שנות העבודה שלי כאן גם כשגרתי בעיר בצורה ארעית. כנראה שיש בנו, הישראלים, כוח עמידות שמושרש בנו. אני פטריוט למרות שזו מילה שהפכה מאד לא פופולרית".

קצינים בצה"ל, חיילים קרביים ורקדנים זרים. מנסים להחזיק מעמד (צילום: כפיר בולוטין)

יש מחשבות לעזוב או שנאחזים בכל הכוח?

"אני לא מוכן להיכנע לטרור על כל המשתמע מכך. גרתי 25 שנה בתל אביב ואין ספק שהמרקם התרבותי והחברתי בבאר שבע מאד שונה. זו עיר שמתפתחת ומובילה שינוי. אני רוצה לקחת חלק בשינוי הזה, לרתום לכך את הרקדנים ולתרום לקהילה. במהלך 'עופרת יצוקה' עשינו פעילויות במרחבים המוגנים למען התושבים המבוצרים במרחבים המוגנים. גם עכשיו, כשפיקוד העורף יאפשר, נחזור להפעיל את הילדים במקלטים".

עבודותיו של גינץ נוצרות לדבריו מהשטח: "זו לא להקה מתבדלת והעבודות שלנו קשורים בחיים ובמקום", הוא אומר, "אנחנו יוצרים מתוך השפעות של דברים שקורים סביבנו". גינץ מכוון בין היתר לעבודה "שרול", שיצר בשיתוף עם הבמאית דניאלה מיכאל בעקבות מבצע עופרת יצוקה בדרום.

שרול. נולד בעופרת יצוקה(צילום: אייל לנדסמן)

"זו עבודה על כושר העמידות שלנו מול איומים חיצוניים, על שורשים שמחברים אותנו בעיתות קושי ליישות אחת, על עבר שאנחנו סוחבים על הגב ועל כל מה שמרכיב את החברה הישראלית מהילדות, דרך הצבא, הפחדים והחרדות. באר שבע חיברה אותי לחיים שאולי לא נוחים כמו בתל אביב אבל אפשרו לי להקים להקה משפחתית וחמה שיש בה חום אנושי".

במסגרת חגיגות העשור יצר גינץ עבודה חדשה ומורכבת מבחינה טכנית. מדובר באחת ההפקות היקרות ביותר שעלו על במה בישראל. גם "סטטוס" מנהלת דיאלוג עם החיים, נעה בממשק שבין העולם המציאותי לבין העולם הווירטואלי. השבוע הופיעה הלהקה בקריית גת והופעות משובצות גם מחוץ לטווח הטילים.

בפועל לא מעט מהרקדנים חוששים לעזוב את המרחבים המוגנים. "הרקדנים במצב רגשי מאד קשה", אומר גינץ, "אנחנו מחזקים אחד את השני אבל כולם בלחץ. הכוונה היא להופיע ברחבי הארץ וכשקצת יירגע ופיקוד העורף יאשר נעשה מה שאפשר גם פה. בינתיים, אנחנו מתלבטים, כל יציאה בבית כרוכה בסיכון. יש לנו אחריות כלפי הרקדנים וצריך לראות מה קורה".

בלהקה שלושה רקדנים זרים, אחת מהן התאהבה בישראל והחליטה לעשות עלייה. "אם לישראלים קשה להתמודד, לרקדנים הזרים קשה שבעתיים. במבצע 'עופרת יצוקה' הם רצו לעזוב את הארץ, שכנעתי אותם לעבור לדירה בתל אביב עכשיו אני מרגיש שזו התחלה של הסוף מבחינת היכולת שלהם להכיל את כל זה", הוא אומר, "צריך להבין שבאר שבע הפכה לשטח לוחמה והם פתאום מוצאים את עצמם במקלטים.

זה מצב זר בשבילם. זה מצב בלתי נסבל לכולם. יש את האמרה The Show Must Go On אבל אני לא יודע איך לגרד אותם מהממ"דים. מצד אחד אני חושב להעביר את הרקדנים למקום מוגן במרכז, מצד שני, יש משהו שאומר לי לא לוותר ולהתעקש להישאר פה".

בין הפגזה להפוגה הוא קופץ לתל אביב לסגור עניינים. "אתה נוסע שעתיים ומגיע למדינה אחרת. כמי שאחרי 25 שנה חי בתל אביב וכעת לקח את כל הונו וקנה לעצמו בית בבאר שבע, אני יכול לומר שתל אביבים חיים בבועה. אתה מגיע לתל אביב ושואל את עצמך איפה הייתי ואיפה אני עכשיו. לתל אביבים אין מושג כמה הם ברי מזל".

בינתיים הוא מייחל לרגיעה שתאפשר לחזור לשגרת היומיום. עם שני רקדנים שהם קצינים בצה"ל ורקדן נוסף חייל קרבי שגויס במסגרת 'עופרת יצוקה', מקווים בלהקה שהכל ייגמר לפני שיגיעו צווי 8. "זו משפחה מגובשת ומלוכדת על אף המשברים. אני מאד מקווה שהמערכה תהיה קצרה, שלא נשבר, שנחזיק מעמד".