אולי עכשיו תרגישו מה עובר עלינו

ושוב אותן תמונות מתסכלות. ושוב אותם דיווחים מונוטוניים. ושוב אותן פרשנויות ריקות מתוכן. ושוב אותן מהדורות ארוכות לעייפה. ושוב אותם פרשנים חמורי סבר וקצינים בכירים במילואים, שיודעים לדקלם מכוח ההרגל בפאתוס את אותן ססמאות עבשות.

אם לא היה מדובר במציאות הכואבת והבלתי נתפשת שבה אנו, תושבי הדרום, חיים כבר שנים ארוכות, אפשר היה להניח שהעלילה הזאת הייתה משעממת עד מוות. למרבה הצער, בסרט המתיש והמייגע הזה חזינו, מיליון תושבים ואני בתוכם, כמה פעמים. נקעה נפשנו מלהשתתף בסרט האימה כנציבים אומללים שתפקידם לספוג ולשתוק.

די, הגיע הזמן לצעוק "קאט" ולקטוע את הסיוט המתמשך הזה! הגיע הזמן להיפרע מהמילה המעצבנת "סבב". לא בפטפוטים, לא בהצהרות, לא בקריצות. במעשים. עין תחת עין, שן תחת שן. ומי שמתיימר לבצע תקיפה נועזת באיראן, חזקה עליו שיידע למגר את הרעה החולה ברצועת עזה.

תושבי הדרום מוזמנים לכתוב לערוץ הדעות של ynet באימייל: opinions@y-i.co.il

תל-אביב הצטרפה למעגל האיום (צילום: דנה קופל)

מי שמתקשה להגן על ביתו-מבצרו, מוטב שיפסיק לנפח את החזה ולאיים להחריב את כל העיר. אם נתניהו וממשלתו היו מצליפים בנחישות במחבלים כפי שהם מצליפים בנו בימי שגרה - בהעלאת מסים, בייקור החשמל, בהעלאת תעריפי הדלק ובשאר גזרות מכאיבות - ייתכן שהמערכה הזאת הייתה מוכרעת בנוק-אאוט. האמת שנמאס לנו מדיבורים. נמאס לנו מהכרזות סתמיות שתהום של טילים ורקטות פעורה בינן לבין המציאות. נמאס לנו מהצהרות לוחמניות שאין בהן ולא כלום. אנחנו רוצים תוצאות בשטח. או אם לתמצת במילה אחת: שקט.

השורות הללו נכתבות בשעות הקטנות של הלילה. עוד יום מתיש וסהרורי עבר עליי בעירי אשקלון, ואני מתקשה להירדם. מתהפך על משכבי ולא מוצא מנוח. רעמי ההפגזות מהדהדים באוזניי ומדירים שינה מעיניי. אחרי יום מתוח ואפוף חרדה, האזעקות המצמיתות מהדהדות במסדרונות המוח ומטילות עליי את אימתן. ביממה האחרונה נפל דבר: תל-אביב, ובעצם כל גוש דן, הצטרפו למעגל הטילים. לא אשתמש בצמד המילים "שמחה לאיד", אבל אם להיות כן ואמיתי, הרי שיש בקרב תושבי הדרום מן תחושה של סיפוק חולני. מן תחושת כעס ותסכול שפירושה הלכה למעשה: "שירגישו גם הם, שם במדינת תל-אביב, מה שאנחנו מרגישים במשך שנים. עכשיו נראה איך המדינה הזאת תפעל".

במהלך היממה האחרונה, קריינים ופרשנים נפוחים מחשיבות עצמית דקלמו בטלוויזיה, אגב כניסתה של תל-אביב ל"מועדון המטווחות", כי דמם של תושבי הדרום אינו סמוק יותר מזה של תושבי תל-אביב. ממש. כאילו שאינם יודעים שדבריהם הם בבחינת קש וגבבה. כאילו שאינם יודעים שירי על תל-אביב ותושביה הוא יצירת משוואה חדשה במשחק האכזרי, שדין תושב צפון תל-אביב אינו כדי תושב דרום קריית-מלאכי. אין מה לעשות, הדברים נכתבים בכאב. ובעיקר בדם.

עכשיו, אין לי ספק, תושבי המרכז יהיו הרבה יותר ערים לסבלם של תושבי הדרום. אין חכם כבעל ניסיון. וכשאתה שומע במו אוזניך את האזעקות וחווה על בשרך את החרדה והאימה, אתה מבין היטב מה עובר על אחיך מעבר לכביש. בדיוק כמו שקרה לנו תושבי אשקלון, כשנפל הקסאם הראשון בשנת 2006. עד אז הסבל של תושבי שדרות נראה רחוק מאיתנו. זה כאב, אבל פחות.

הסבל של תושבי שדרות כבר לא נראה רחוק כל כך (צילום: זאב טרכטמן)

בשנים האחרונות אני תוהה שוב ושוב: איך אפשר לנהל חיים נורמליים בשגרה מטורפת כזאת? איך אפשר להקרין על הילדים תחושת ביטחון כשאתה עצמך מת מפחד? איך אפשר להתקלח כשכל זמזום קל מקפיץ אותך ומכניס אותך לפרנויות? איך אפשר לנוע ממקום למקום כשאתה חרד לנוכח האפשרות שאזעקה תלכוד אותך באמצע הכביש? מודה ומתוודה: כשאני נוהג בכבישי אשקלון, אני מכווץ מפחד. לפני שנה בדיוק נהרג בן עירי, משה עמי, מרקטה בכביש שבו אני נוהג מדי יום. והמחשבה שזה יכול לקרות גם לך ולבני משפחתך היא מצמררת ומשתקת.

אקמול לחולה סרטן

מתי במדינה שלנו, על שלל פלגיה, יבינו שזה מצב א-נומלי, שאף מדינה ריבונית בעולם לא הייתה משלימה עם קיומו? ושאלת מיליון הגראדים: עד מתי, לעזאזל, זה יימשך? עד מתי נחיה כברווזים במטווח? עד מתי יתנהלו חיינו על פי גחמות של חיות אדם מעבר לגדר? עד מתי גורלנו יהיה תלוי בידי כנופיית מחבלים צמאי דם? ברצותם - נסבול. ברצותם - נשקוט.

לא אשקר: אלה ימים שבהם הכעס כלפי המדינה גובר על כל התחושות האחרות. אלה ימים שבהם אני חש מופקר כמו אחרון האזרחים בצ'צ'ניה. זאת מדינה ישראל המעצמה במזרח התיכון? זאת מדינת ישראל שהכניעה את עמי ערב ב-67' ולא מסוגלת לחסל קן צרעות מזופת ברצועת עזה? זאת מדינת ישראל שהוציאה לפועל מבצעים נועזים ועלומים מעבר לים ולוקה באימפוטנציה כשמדובר במשימה לכאורה לא מורכבת בתוך גבולותיה?

אבוי למדינה כזאת שלא מסוגלת להגן על אזרחיה. הרי גם אם מחר יוכרז על רגיעה (המי-יודע-כמה), מה יהיה עלינו בעוד חודש-חודשיים? שוב אותו ריטואל? שוב חיסול ממוקד של איזה אבו-חוסני או אבו-קייסי, או השד יודע מי יצית את האש וישאב אותי ומאות אלפים שכמותי אל אותה מערבולת של אי-שפיות? שוב אצטרך לדלות מהלקסיקון המדולל שלי מילות עידוד בניסיון להרגיע את אמי המבועתת? בימים האחרונים היא בקושי יוצאת מהבית. הפחד משתק אותה. ולא רק אותה. את כל הסובבים אותי. אנחנו מרגישים כמו בסרט בלהות.

מתי, למען השם, יחדלו קברניטי המדינה להאמין שמתן אקמול יבריא את חולה הסרטן? עד מתי תמשיך ההנהגה החלולה שלנו לאורך השנים במדיניות "סתימת החורים"? ראשי הרשויות המקומיות יכולים ללהג שעות בתקשורת על עמידה איתנה של הציבור ולהתגאות בחוסנו, אבל האמת אחרת: אנחנו, תושבי הדרום, עייפים, מותשים, שפופי ראש ובעיקר מיואשים. למרבה הכאב, לא רק שנגזר עלינו לחיות עם אכזריותם של המחבלים, אלא גם עם אוזלת ידה של ההנהגה שלנו.

חגי ירון, בן 38, סטודנט למשפטים שנה ג' ותושב אשקלון