מדינת "עד 40 ק"מ"

לפני שבוע מה שהעסיק אותי היו הציונים של תלמידיי. ידעתי שיש לי שבוע להקליד אותם לתוך המערכת לפני שאצא למילואים לאימון של היחידה שנקבע לפני זמן רב. בין כל המחשבות הללו התרחש הבלתי יאומן. ביום ראשון בתחילת השבוע, בשעת צהריים מוקדמת נשמעה אזעקה בבאר שבע במהלך יום לימודים. זה אף פעם לא קרה לנו. מאות תלמידים רצו בצעקות ובפחד אל המרחבים המוגנים. המורים פעלו בנמרצות ותפקדו ללא דופי. אבל כן, הייתה פשלה כי אף אחד בחדשות לא דיבר על זה.

זה הזכיר לי שבישראל אין מדינה אחת, אין גם שתי מדינות. בישראל מתקיימות מספר לא מוגדר של תת-מדינות, כאשר לכל אחת אחת מהן מאפיינים משלה וכל אחד יכול לחלק אותן איך שהוא רוצה. אפשר להסתכל על סיווגים דתיים, עדתיים או אפילו על כאלו הנובעים מהשקפות פוליטיות. השבוע הבנתי שלמדינה שבה אני חי יש שם והיא נקראת מדינת "עד 40 ק"מ", או לפחות כך מתייחס אליה פיקוד העורף. המצב הוא שמדינה זו נמצאת תחת איום ביטחוני המתמשך יותר מעשר שנים. כשאני יודע שיכולה להיות אזעקה בכל דקה, כאשר שינה במיטה הופכת למשחק הישרדות, מאבדים התלמידים שלי את האמונה באדם ובמדינה שדואגת להם.

תושבי הדרום מוזמנים לכתוב לערוץ הדעות של ynet באימייל: opinions@y-i.co.il

לאחר פגיעת רקטה בבאר שבע. האיום האמיתי הוא בשיגרה (צילום: הרצל יוסף)

לא רק האיום הביטחוני מרחף באוויר. גם שאר מערכות החיים, כמו הבריאות, הרווחה והחינוך אינן מתפקדות כל כך טוב. איכשהו נראה שהכול מייצר שלמוּת של כישלון. אין תחושה של ביטחון, אין מערכת בריאות שמתפקדת טוב, שירותי הרווחה קורסים מעומס והתקציבים נעצרים אי שם בדרך.

כשהתותחים רועמים והפגזים נופלים, אז הדמוקרטיה יושבת בצד בשקט. כאשר מיליוני אזרחים חשים איום לביטחונם הפיזי, האחר לא מעניין אותם, הם נמצאים תחת איום קיומי. כאשר אין תמיכה של הממסד במערכות החיים, אין אמונה בממשל. יש תחושה שלא באמת אכפת, אבל לי אכפת ולכן אני מרגיש צורך להגיד את זה.

בישראל קיימת מדינה הנקראת "עד 40 ק"מ", שחיה חיים משל עצמה, ללא קשר למתרחש בשאר חלקי הארץ. לא מדובר כאן במיעוט או בפריפריה, מדובר כאן בקווים לאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. גדלים כאן ילדים שלא חווים דמוקרטיה ולכן לא מבינים מהי. סביר להניח שכאשר יגדלו, הם עלולים לא לרצות לגור כאן. הפחד הוא לא רק כשיש הפגזות, החשש הזה מנקר בעיקר כששקט פה.

ביטחון, שוויון בנטל, רווחה וחינוך לכולם לא עושים במבצעים, קמפיינים או שלטי חוצות. מבצעים ביטחוניים ומערכות בחירות הם כמו מבצעי סוף עונה. בדיעבד אתה מגלה ששילמת את אותו המחיר גם קודם לכן. מדינה שלא יכולה לספק את צורכי אזרחיה, לא תוכל לשמור על השיטה הדמוקרטית ולא משנה איזה מופע ישדרו בחדשות. אני מאמין שאנחנו יכולים לנהוג אחרת.

גלעד נאמן, בן 28, תושב באר שבע ומורה במקיף ע"ש יצחק רבין בעיר