מרטין סקורסזה בן 70: עם שתי הידיים על ההגה
הקולנוע הייחודי של מרטין סקורסזה בא בצורתו המזוקקת ביותר בסרטיו הראשונים - ובראשם "נהג מונית" - שתרגמו את המציאות סביבו אל המסך כחוויה אסתטית. אורן בן-סימון חוגג את יום הולדתו ה-70 של הבמאי האמריקני פורץ הדרך
רבים הם חולמי החלומות, אולם מעטים היודעים להעתיק במדויק את חלומם על מסך הבד בתמונות. חלק ניכר זה בעשיית הקולנוע נקרא, מבע קולנועי. שהרי ברשות הבמאי אין סוף אפשרויות לצילום אובייקט מסוים. מרטין סקורסזה, שחוגג היום (ש') את יום הולדתו ה-70, הוא דוגמא לקולנוען שידע להשתמש במגוון האפשרויות שעומדות לרשותו כדי להגשים את חזונו כסרט.
המבע הקולנועי אינו מוגדר כשפה מוחלטת כי אם כפסאודו-שפה, שהרי אין מוחלט שווה ודומה אצל כל חולם. על יוצר הקולנוע מוטלת המשימה להעביר בתמונות את התרחיש בדרך נאותה ומשכנעת ביותר, זו הקרובה לאמת הסיפורית, כגרעין וכמקור איתן.
על מנת להבחין בהתגבשות דרך הצגת התמונות אצל במאי הקולנוע, יש תחילה לצפות בראשית יצירתו - שעה שהתשוקות פורצות באחת, כנבט בכוח צמיחתו שבין לילה.
מרטין סקורסזה לא המציא את סרטי המאפיה והאימה, אבל הוא מהווה התפתחות אבולוציונית צרופה של דיאלקטיקה מובנית, דרכה מתכתב הקולנוע בינו לבין עצמו (ולו על מנת לממש את התפתחותו הטבעית). במאי מופלא זה ידע ליצור שפה קולנועית יחודית דווקא. כזו שתרמה ועדיין תורמת לתפקידו המובהק של הקולנוע בהאדרתו את הסיפור אל מעל למציאות - תהא זו למעשה, המציאות שבקולנוע.
מתוך "מי דופק על דלתי?" - סרטו הראשון של סקורסזה
סימנים אלו התחילו דרכם ונרקמו לכדי שפה בסרטיו הראשונים ובינהם, "מי דופק על דלתי?" (1967), המביא סיפור אהבה בשכונה איטלקית בין בחור צעיר אך שמרן (הארווי קייטל) לבין בחורה שחוותה אונס. בסרט ניכנת השפעת תנועת הקולנוע, הגל החדש הצרפתי, בעיקר בסיקוונסים כמעט תלושים של גילויי חיבה ואהבה, וזוויות צילום חופשיות ולא סטנדרטיות במקטעים של אלימות.
הגל החדש הצרפתי ידוע בשל תחושת השחרור המופלאה כהתפראות אצילה שבמלים ובתמונות, ממש כמו יופי הנעורים.
עיר אלימה
נוף נעוריו של סקורסזה הוא שהוליד את סרטו הבא "רחובות זועמים" (1973). בסרט, שני השחקנים העולים, הארווי קייטל ורוברט דה-נירו, משוטטים ברחובות העיר הליליים רוויי האלימות - בין בר שכונתי למועדון סנוקר לבין מסעדה איטלקית, אותה קייטל חולם לרשת מדודו.
הטריילר של "רחובות זועמים" מ-1973
סיפור זה מביא חלום לצאת מהג'ונגל השכונתי דרך חתחתים אלימה ולא בטוחה המובילה לסיום עקוב מדם. כאן כבר מובאים סימנים מובהקים של תנועת מצלמה, כיאה לסקורסזה, היוצרת מתח בדומה לקולנוע של פריץ לאנג. סצינת הסיום ב"רחובות זועמים" תהא אחת מהסצינות הכובשות של הקולנוע בה יוצגו קילוחי דם באופן אסתטי וכאוטי כאחד המועבר דרך המבע - כלומר בחירת תמונות מדויקת ואסתטית שתפקידה דווקא להוביל לכאוס מוחלט.
טרוויס (דה-נירו) - גיבורו של סרטו הבא, “נהג מונית" (1976) הוא יוצא מלחמת וייטנאם המחליט ליטול את החוק לידיו ולנקות את העיר האפילה מהסרסורים ומהזנות. המונית שלו, כמו עלתה מהגיהנום בסילוני עשן (אדי הביוב ברחובות ני-יורק) על מנת להשיב את הסדר על כנו.
הטריילר של "נהג מונית"
באיטיות מלאת מתח, הוא עוקב בשקט אדיש כביכול, מתוך המונית שבתנועה אחר המתרחש ברחוב הלילי. מראת המונית מהווה לו עיניים בגב, דרכה הוא יכול לראות מאחור, בדיעבד. ואכן, הוא אורב לרגע הנכון לנקמה וממצאו בסופו של דבר עד תום. בתמונות מדויקות, בסדר מופתי אותן טווה סקורסזה בתנועה תמידית, טרוויס מחסל את הרעים אחד אחרי השני. הוא יוצר סדר חדש דרך השלטת הכאוס בלב המאפיליה, וזאת הוא עושה באופן אסתטי ומדויק כיאה למכונת הריגה.
בקולנוע של סקורסזה, כאמור מוצגת כאוטיות עקובה מדם דווקא על ידי סדרי אסתטיקה קולנועית רהוטה של המבע. בין שני קצוות דיכוטומיה אלו - בין האסתטי לכאוטי - יושב לו הבמאי, כגיבור מרכזי של יצירותיו. על ידי סדר מוחלט הוא מעביר לצופה את המקומות האובדניים, אותם הסדר שכח מזמן.
מדובר כאן בהחלט בחדשן קולנועי שלא רק לוקח את החוק לידיים כיאה לגיבורי סרטיו,
כי אם ממציאו מחדש בהתבססו על קודמיו. אלה כאמור שלושת סרטיו הראשונים והחזקים, בהם התהוותה ראשיתה ואולי אף אחריתה של שפתו הקולנועית.
כאשר הדרמה והטרגדיה שבתסריט מועברות בצורה שהנה נוראית כמו במציאות, או למעשה אף הרבה יותר ממנה - על ידי טכניקות קולנועיות של מבע ועריכה - במאי הקולנוע יודע כי עשה עבודתו מהימנה. החלום, או הסיוט קורמים עור וגידים ועולים הרבה אל מעבר למציאות – היא המציאות שבקולנוע.
הכותב הוא במאי ותסריטאי
