מאוהל המחאה לאוהל המילואים
אותה סיבה שהוציאה אותנו למחאת האוהלים, הביאה אותי ואת חבריי לגור בלוד, וכעת קוראת לנו למילואים. כי אחרי כל התלאות שבאו על העם הזה, עכשיו עלינו לוודא שיהיה בסדר
צלצול הטלפון תפס אותי באשדוד. בהחלטה טיפשית או אמיצה החליטה המשפחה המורחבת שלי להתכנס לארוחת ערב שבת בביתו של דוד אפרים, זקן השבט. בחוץ הדי פיצוצים ואזעקות מחרישות אוזניים, אבל בפנים אור, סיפורים ושירי שבת שגורמים לי בכל פעם מחדש להבין מה מיוחד כל כך בעם הזה. אבא הסתכל במכשיר הטלפון הרוטט ועצם את עיניו. הוא ידע, הוא היה שם. אימא שאלה: "חייבים?" במבט נסוך דאגה שכבר ידע את התשובה. , עניתי, ונפרדתי מעומר, האחיין הטרי שלי.
תושבי הדרום מוזמנים לכתוב לערוץ הדעות של ynet באימייל: opinions@y-i.co.il
עוד בסדרת "כותבים מהממ"ד" בערוץ הדעות של ynet:
לדבר עם חמאס עוד לא ניסיתם
/ אבנר פיינגלרנט, קיבוץ ברור חיל
נשאר כאן כדי לספר לעולם
/ אסף פרהדיאן, באר שבע
בדרך הביתה ללוד, הרדיו דיווח על נפילות שגרמו לי רק ללחוץ חזק יותר על דוושת הגז כאילו מערך המילואים כולו תלוי בחייל בודד אחד. להגיף את התריסים או להותירם פתוחים, לשלם את חשבון החשמל או להשאירו לאחר כך. שאלות חסרות משמעות בחיי היום יום, שלפתע מקבלות ממד של חשיבות נוכח עתיד לוט בערפל וחסר ודאות.
סיפור של התעלות ושל נחישות
מקבצי המילואימניקים ברחובות התנקזו בבסיס האם לנחיל אנושי עצום של חיילים שבאו מבלי שידעו למה ולאן, אך מבטיהם שהצטלבו שידרו זה לזה ביטחון ושותפות גורל. מפגיזים את ערי הדרום אך בעצם יורים על כולנו. הנה קיטבגים מאובקים ומנות קרב, הטנקים הדרוכים הופכים לפינות קפה מאולתרות, ומעל הכול מרחפת האמונה שיהיה בסדר.
כי חייב להיות. כי אחרי התלאות, והרדיפות והאסונות, שהתרגשו על העם הזה, עכשיו זו האחריות שלנו לוודא שיהיה בסדר. הסיפור הישראלי הרי מעולם לא היה סיפור על דברים שבאים בקלות. זה סיפור של התעלות ושל נחישות מול אתגרים קשים שדרשו לפני הכול אמונה עיקשת בחזון על מה שהמדינה הזו יכולה וצריכה להיות, ומוכנות להקריב את הכול נגד כל דבר המאיים להחניק את אותה אמונה.
נכון, אין יותר ביצות לייבש אבל הציונות בשנת 2012 מחייבת אותנו, הצעירים, לשאול עצמנו בכל יום מחדש מה נוכל לעשות יותר כדי שמדינת ישראל תהיה מקום טוב יותר להיות בו. זו הסיבה שהובלנו את המחאה החברתית הגדולה ביותר שידעה ישראל מימיה - מאבק למענה ולא נגדה. מעבר למהפך התודעה המדהים שיצרה המחאה הזו, היא אפשרה לי ולכל מי שלקחו בה חלק, לראות את חברת המופת הישראלית והסולדרית בשעתה היפה ביותר. לראות איך כולם עזבו את הבתים ואת מסכי הטלוויזיה, ויצאו לרחובות בשביל מטרה מאוחדת.
הסולידריות החברתית היא גם הסיבה שבגללה אני וחבריי הסטודנטים עברנו לחיות בלוד, במטרה להפוך את שכונותיה ממוקד של משבר לסיפור של הצלחה. בגלל ההבנה שאנחנו מחויבים למדינה הנפלאה הזו, על כל חלקיה וקבוצותיה, ובגלל הידיעה שביחד נוכל ליצור שינוי. וזו בדיוק הסיבה לכך שהתייצבנו כאן כולנו, החברים לגדוד, גם אלו שלא נקראו בצו החירום, מאוחדים ודרוכים לקראת פקודות.
איציק שמולי, שריונר גדוד 567, מתמודד בבחירות המקדימות במפלגת העבודה
לפנייה לכתב/ת 
