ולנו יש שקשוקה
מדריך הטיולים היוקרתי "לונלי פלנט", בחר בשקשוקה של המסעדה הירושלמית "תמול שלשום", כאחת מעשר ארוחות הבוקר הטובות בעולם. כתב ידיעות אחרונות, עקיבא נוביק, קם עם הזריחה ויצא לקחת כמה ביסים של גאווה ישראלית
הפעם זה רשמי - אנחנו על המפה. המגזין היוקרתי "לונלי פלנט" בחר בארוחת "בוקר על מחבתית" (בעברית: שקשוקה) של בית הקפה הירושלמי "תמול שלשום" לאחת מעשר ארוחות הבוקר המומלצות בעולם. הבחירה תפורסם במדריך "לונלי פלנט," שייצא לאור בקרוב, וכבר מבעבעת באינטרנט.
עוד בערוץ האוכל:
- צבע אדום: מתכונים איטלקיים עם רוטב עגבניות
- אוכל של פעם: מרק קבנוס ושעועית
- ערוכה לשבת: לוקחים אוכל לסוף השבוע
הישגים כאלה תמיד התקבלו אצלנו בפרופורציות הנכונות: גל פטריוטיות גבה גלי, עד כדי ריקודי הורה בכיכר. אפשר להבין אותנו - זו לא רק הארוחה הכי טובה בירושלים, אפילו לא בארצנו הקטנטונת - זו ארוחת הבוקר הטובה בעולם.
על הפודיום הקולינרי נמצאות לצידנו גם קלאסיקות כמו קרואסון ברחוב בליוויל הפריזאי, ארוחת בוקר אנגלית עתירת נקניקים בקפה "ריג'נסי" הלונדוני, מרק כופתאות בשנגחאי, טוסט "קאיה" מסינגפור או טורטיות ב"קפה אל-פופולר," אי שם במקסיקו סיטי. מ"נימוקי ועדת הפרס" אנו למדים שהמאכל עלה ארצה עם יהודי תוניסיה ונקלט היטב בבתי הקפה כאן. "אם אתם נמנים עם חובבי התיבול, הזמינו שקשוקה חריף ,('charif') ואל תשכחו לבקש אקסטרה לחם פריך כדי לספוג את הרוטב הלבבי," כך ממליץ המשורר-המבקר.
ובכן, רעב ונרגש התייצבתי אתמול עם אור ראשון מול שערי "תמול שלשום," בית הקפה/מסעדה בנוי בתוך בית אבן בא בימים, אחד האחרונים ששרדו במרכז ירושלים. מצפון משקיף עליו המשביר החדש לצרכן, וממערב בנק הפועלים. עגורן ענק מטיל צל מאיים על עץ האקליפטוס בחצר והכניסה עוברת דרך חצרותיהם האחוריות של פאבים מקומיים. קירות האבן העבים פולטים קור שאצרו במהלך הלילה.
טעות מספר אחת: ב"תמול שלשום" לא מתחילים את היום לפני תשע בבוקר. הכל כדי שתבינו שלא מדובר במזללת קפה שבה צועקים שמות פרטיים ברמקול, אלא במקום אחר. מנת הדגל מגיעה בשלושה נוסחים: "הבית," "בלאדי" (עם חצילים ופירורי גבינת עיזים) ועם תרד 44-42) שקלים.( המלצרית החייכנית מתעניינת כמובן קודם כל בשלומי. אבל בכל זאת משהו מוזר בשאלה שלה- היא באמת מחכה לתשובה. מוזר, אני רושם בפנקס. אולי עלו עליי.
תוך דקות מגיעה המיועדת: על מגש עץ עגול מונחת מחבת דקה ולוהטת ולידה סלט זעיר, לחם כפרי ומטבלים. השקשוקה עצמה ריחנית ומתובלת כהלכה, אך נוזלית מדי. לא משהו להגיע במיוחד בשבילו מהניכר. גם אחרי כמה וכמה טעימות, עדיין אין הפתעות. השקשוקה טובה, אבל יש טובות ממנה, או טובות לפחות כמוה.
אז מה הוציא משלוותם את טועמי "לונלי פלנט?" זו החבילה הכוללת: העגבניות והחצילים מקבלים טעם עשיר בהרבה כשהם מוגשים בין כותלי המבנה העתיק, עם התפאורה והסועדים בו. בלי קוד לבוש, פסנתרן בפינה או רפרטואר מוקפד - המקום פשוט משרה רוגע. זה הספרים על מדפי העץ הישנים, האורלוגין על הקיר, הרצפה העקומה ותחושת חוצלארץ. אתמול בבוקר שמעתי בחלל של "תמול שלשום" לפחות שלוש שפות שאינן עברית. התחושה היא כמו במפגש עם משלחות דיפלומטיות מחו"ל - רצון עז להראות להם מי אנחנו באמת, ונעימות טבעית. ויש כמובן את עניין התפריטים, שכולם מגיעים בכריכות של ספרים מפורסמים. אני קיבלתי את "איתמר מטייל על קירות" של דויד גרוסמן (לקוח קבוע במקום. מעניין אם גם לו יצא לקבל תפריט ששמו מתנוסס עליו.( גם התפריט כתוב בשפה ספרותית: פתח דבר (סלטים וכריכים,( העלילה (מאפים ופסטות,( העלילה מתפתחת (דגים) ואפילוג - קינוחים.
מסעדת "תמול שלשום," שקיימת בירושלים כבר 18 שנה, נקרא על שם ספרו של חתן פרס נובל לספרות הירושלמי ש"י עגנון. האגדה מספרת שהראשון לגלות את קסמה של השקשוקה המוגשת במקום היה המשורר יהודה עמיחי, לקוח קבוע שקרא משיריו בפתיחה החגיגית של המקום ביוני 1994 ומאז התאהב בעגבניות הלוהטות במחבת הברזל הדקה.
אחרי עמיחי הגיעו גם מאיר שלו, א"ב יהושע, אתגר קרת, אהרן אפלפלד, צרויה שלו ורבים אחרים, שגם שילבו את השקשוקה המפורסמת ביצירותיהם.
"המשבר הגדול שלנו היה האינתיפאדה," אומר דוד ארליך, מבעלי המקום. "אחד הדברים שעזרו לנו לשרוד זה שכל צמרת הסופרים בארץ התגייסה לעזור לנו. היו ימים שאף אחד לא בא וישבתי עם מאזן לבד ובכינו על המציאות העגומה. ואז נכנסו אפלפלד, עוז, קרת, גרוסמן, שלו, וכולם התגייסו לעזור לנו ועשו ערבי תרבות שהרימו את המקום."
אז איך אמר עמוס עוז: "בירושלים, יש מקומות קדושים שנלחמו עבורם, אבל יש מקום קדוש אחד שעליו לא צריך להקיז דם, והוא תמול-שלשום" (אגב, עוז יופיע כאן בחודש הבא ויקרא מספרו החדש.( עכשיו גם הגויים מאשרים את מה שבירושלים כבר יודעים מזמן. מי יודע, אולי בזכות זה יגיעו לארץ המוני תיירים רעבים. שאפו - נועה תשבי גאה בכם.
המתכון? סודי ביותר
"המרכיבים סודיים," צוחק דוד ארליך, הבעלים של תמול שלשום, ומסרב לתת את המתכון. עמוק בתוככי המטבח עמל הטבח הראשי מאזן שוויקי, ,50 תושב אבו טור, על עוד מנה. בשקט הוא חושף כמה מהסודות. "פלפלים וגמבות קלויים, שום, ויותר מזה אסור לי לגלות," הוא מחריש. ב13- השנים האחרונות הוא מנהל את המטבח. אבל הייעוד שלו אחר - מאזן הוא בנו של מוכתר הכפר אבו טור, ואמור לרשת אותו בבוא היום. כך יוצא שאת התבשיל שמאחד את הירושלמים, רוקח תושב מזרח העיר. "כבר כילד אני זוכר את עצמי מכין שקשוקות בבית," הוא אומר, ולא, התהילה שתבשיל ילדותו מעניק לישראל לא מפריעה לו. להפך. "גם אני ישראלי. כל העולם כבר אוכל ביחד הכל. נעלמה החלוקה בין אוכל ערבי ליהודי".