ספרים אמנותיים על הסכין
אוסקר וויילד כתב על דוריאן גריי, בלזאק על יצירת המופת הנעלמה, מרימה צלל אל ונוס ההיסטורית, ואדגר אלן פו על דיוקן אפוף אימה. ספרים על הסכין עם הסופרת והאמנית דורית אדרין
מהיותי סופרת וציירת במידה שווה, מאוד עניין אותי לקרוא ספרים שנכתבו בידי אמנים. אולם לצערי, מרביתם לא עסקו בספרות לשמה, מעבר לאוטוביוגרפיות ומכתבים. לעומתם, רבים הסופרים שכתבו על אמנים ואמנות. נמנים עליהם "הדיוקן" של גוגול, סיפוריו של הנרי ג'יימס, "המנהרה" של ארנסטו סאבטו, "התמונות הנבואיות" של נתניאל הותורן, "נערה עם עגיל פנינה" של טרייסי שבליה ורבים אחרים - ועיקרם סיפורים קצרים וביוגרפיות.
- ישראל המאירי על ספרים של אש
- כנרת רוזנבלום על אהבה בעין הסערה
- מיכל זמיר על ספרי ילדות
עד היום מרגשים אותי סיפורי המסע של שלושה ציירים בעקבות האור, הן הרעיוני-פנימי והן הגשמי: "התאווה לחיים", ספרו המרתק של אירווינג סטון על חייו הסוערים והקשים של ואן-גוך, הצייר שנכסף לאור השמש. "פרא מתורבת", ספרו האוטוביוגרפי של פול גוגן, צייר וסופר צרפתי, שנטש את ביתו ומשפחתו והיגר לפולינזיה הצרפתית, ושם, מבוסם מן המרחב והחושניות הססגונית, צייר את ציוריו הנפלאים ביותר ועזי הרושם. ולעומתו, ז'ונאס, גיבור ספרו המסמרר של אלבר קאמי, "האמן בעבודתו", שמצא את האור דווקא בחדרו הצר, בעלטה ובדממת בדידותו, ויצר את יצירתו היחידה, תמונה לבנה כולה, אשר במרכזה כתב מילה אחת: סוליטר. אך עבורכם, בחרתי חמישה ספרים נוספים, שהאמנות היא התוכן והמהות שלהם.
"תמונתו של דוריאן גריי", מאת אוסקר ויילד
פינה חמה שמורה בלבי לספרו המבריק והפנטסטי של אוסקר ויילד, סופר ומחזאי אנגלי, שפרץ בספריו ובאורח חייו את מוסכמות החברה במאה ה-19, ושילם על כך מחיר כבד. אבי, שנכלא בנעוריו לשבע שנים באשמת קומוניזם, התנחם ומצא בספר של ווילד מפלט מזוועות המציאות. זה היה הספר הראשון שרכש כשעלה ארצה, והספר הראשון שהקריא לי באנגלית בילדותי. וזה גם הספר, עליו בחר בני הבכור לכתוב את התזה שלו לדוקטורט.
הספר מגולל את קורותיו של דוריאן גריי, נער יפה-תואר ותמים, שבאזיל הלווארד, הצייר המוכשר והנפעם, מצייר את דיוקנו ורואה בו את פסגת יצירתו. בסדנת הציור פוגש גריי את הלורד הנרי, ומושפע עמוקות מרעיונותיו על היופי והנעורים כאידיאל: "אין טוב ורע. יש רק יפה ופחות יפה" הוא אומר, ומדיח אותו לחיים נטולי מוסר.
בעקבות דבריו, מביע גריי משאלה שהתגשמה, שנעוריו ישתמרו ובמקומו יזדקן ויתכער הדיוקן המצויר. בחלוף הזמן, מתדרדר גריי לחיי שחיתות ומידותיו מתקלקלות. וכך, הולך דיוקנו המצויר, מזדקן ומתכער במקומו, ואילו יופיו של דוריאן נותר ללא רבב. בשלב מסוים, רוצח דוריאן את הצייר המשכנע אותו להיטיב עם דרכיו. אולם משא חטאיו, ורישום עדותם על פני הדיוקן כבד מנשוא. דוריאן המיוסר מתלבט אם להתוודות על מעשיו, ומחליט לבסוף לקרוע את התמונה, מבלי לדעת מה תהיה התוצאה. יותר משהינו סיפור על אמנות וסטירה חברתית, ביצירה ישנה אמירה על תכלית החיים והחיים כאמנות. אוסקר ויילד, שטבע את הביטוי: "אין דבר העומד בפני היופי", מוסיף בשנינות אופיינית, כי "למכוערים ולשוטים ניתן הטוב שבעולם הזה".
"ונוס מאיל", מאת פרוספר מרימה
פרוספר מרימה, שהיה גם היסטוריון וארכיאולוג, כתב את הנובלה הזאת, שהיתה לאחת מהיצירות הקלאסיות של הספרות הפנטסטית. זהו סיפור נוסף המעמת את היופי הפיזי אל מול הכיעור המוסרי, ומלהטט על הגבול הדק שבין הדמיון למציאות, לאלוהי ולארצי. המספר מגיע לאיל שבפירנאים, ומתארח בביתו של ארכיאולוג חובב, המוצא באדמתו באקראי פסל ונוס מסתורי, בעל פנים אנושיות שהבעתם מרושעת.
הוא אמנם עומד להינשא, אך עונד את טבעת הנישואים על אצבעה של ונוס, מעשה הגורם לשרשרת אירועים מסתוריים, עד לשיאה המפתיע של העלילה.
"היצירה", מאת אמיל זולא
זולא נודע כ"מצפון האנושי", בזכות עמידתו לצד הנדכאים והמודחים, דוגמת דרייפוס, ומאבקו למען זכותן של הפרוצות בפריז. וזה סוד קסמו בעיניי, אף בכתיבתו. בניגוד למרימה ואדגר אלן פו, שביטאו את הפן הרומנטי והפנטסטי בספריהם, תיאר זולא במבט ישר וכן, ובריאליזם גשמי וטבעי המשולל יופי ופיוט, את חיי האמנים והאמנות בחברה המניפולטיבית והנצלנית, שנוצרה לאחר המהפכה הדרוויניסטית.
"הדיוקן הסגלגל", מאת אדגר אלן פו
מאז ומתמיד הילכו עלי סיפוריו אפופי האימה והמתח של פּוֹ, קסם רב. בפלטת צבעיו הקודרים,
אותם שאב ממחשכי הגותיקה האירופאית, צבע גם את סיפור האגדה הקצר הזה, המתרחש באיטליה. זהו סיפור הזוי וחלומי על אהבה חונקת ועל דיוקן מאגי, הקולט וכולא את אנרגיית החיים, על התמסרותה של האישה האוהבת, וחוסר-שימתו של הבעל, שהפך את אישתו לציור. בדומה לסיפורו של מרימה, גם כאן, חוצצת האמנות בין האוהבים. ב"פילוסופיה של הקומפוזיציה", כתב פו, שמותה של אישה יפה הוא הנושא הפואטי בספרות.
"יצירת המופת הנעלמה", מאת אונורה דה בלזאק
בסיפור זה, מתאר בלזאק את האובססיה שביצירה, את הדבקות, ואת הקשיים שעובר היוצר עד ליצירתו המוגמרת. מעניינת ההשוואה בין הצייר הצעיר, קלוד, גיבור "היצירה" של זולא, שצייר את העירום הנשי באופן חושני וסוער, לפורבוס הבוגר של אונורה דה בלזק, המקדיש שנים רבות לציור עירומה של אישה, ומימושה של שיא יצירתו, היא בד לבן.
דורית אדרין היא אמנית, ציירת וסופרת. ספרה "השער של ג'ולייט" ראה אור לאחרונה בהוצאת הספריה החדשה.
לפנייה לכתב/ת 
