יצאתי מהממ"ד אשה אחרת מזו שנכנסה אליו

אתמול בערב, בדיוק כשהקריין הודיע בטון קודר על מטח נוסף שנורה לעבר ישוב בדרום, הדהד צלצול הטלפון בביתי. "כן", עניתי בטון מהורהר. מעבר לקו שמעתי את חברתי הטובה והדרומית, נטע.

עוד בנושא:

זוגיות תחת אש: הימנעו מפיצוצים מיותרים

כשכולם ברחו, הם נותרו בדרום ומצאו אהבה

נטע ובעלה רונן (שמות בדויים) כבר שנים חיים ביחד, אבל כל אחד לחוד. הם הכירו בצבא, הוא היה המפקד שלה והיא, היא העריצה את הקרקע עליה דרך. כעבור שנתיים של זוגיות משגשגת הם התחתנו והביאו שני ילדים לעולם. לאט-לאט במרוצת הזמן והשגרה התובענית, היחסים שלהם התערערו. בהתחלה הם פשוט רבו בלי הפסקה, התכתשו על הכל, כמו חתול ועכבר.

הדברים הקטנים בו שפעם כל כך אהבה, הפכו להיות מטרד בלתי נסבל עבורה, ואילו הוא לעומתה, התקשה להבין איך הפכה האשה החמה והלבבית שלו למכשפה קרה ורעה. ככל שעבר הזמן המריבות פסקו והתחלפו בשתיקות ארוכות ומתמשכות, המיטה הזוגית והענקית שרכשו רק לפני שנתיים, הרגישה להם צרה וקטנה מלהכיל את כמויות המטען השלילי שצברו האחד כלפי השני. לפני חודש הם החליטו שזהו, הם מפרקים את החבילה ומתגרשים.

לשבת ביחד, בלי חומות מגן

שמחתי לשמוע את קולה של נטע, שנאלצת בימים אלו להתמודד גם עם הגירושים וגם עם איום הטילים. להפתעתי, נטע נשמעה אופטימית מתמיד: "לא, את פשוט לא מבינה מה אני הולכת לספר לך. את יושבת?", "כן", עניתי אך נשארתי עומדת ודרוכה. "תקשיבי לי טוב", אמרה והוסיפה: "רונצ'ו חזר הביתה אתמול, עם כל הפקלאות. הבגדים שלו כבר בארון מקופלים. לפי צבעים!"

"רונצ'ו?! קראת לו הרגע רונצ'ו? כבר שנים שלא קראת לו ככה. בעצם, כשאני חושבת על זה, כבר שנים שלא קראת לו בכלל! מה קרה?", עניתי מופתעת. "טוב, זוכרת שדיברנו בשבוע שעבר ואמרתי לך שאני נוסעת עם הילדים להורים שלי בנתניה עד שירגעו הרוחות?", שאלה באיטיות. "זוכרת, נו דברי כבר!", הפצרתי בה.

היא צחקקה וענתה: "באותו הערב התקשר אלי רונן ושאל אם אני רוצה שיבוא הביתה, 'רק עד שיגמר המבצע', הוא הדגיש. הסכמתי כמובן, כי העדפתי להישאר עם הילדים בבית בבאר שבע, מאשר לנדוד איתם ממקום למקום".

"באותו הערב", היא המשיכה ברצף, "היתה אזעקה ונכנסו כולנו לממ"ד. ישבנו על הרצפה, צמודים לקיר ואחד אל השני, חיכינו לשמוע קול נפץ. עוד אנחנו יושבים ופתאום חשבתי לעצמי שכל כך הרבה זמן עבר מאז שישבנו ככה ביחד, בלי חומות מגן ובלי פסון. היינו חשופים, את מבינה?"

"בטח מבינה", עניתי קצרת רוח לשמוע את המשך הסיפור. "לפתע המבטים שלנו נפגשו", היא המשיכה, "הוא הביט בי במין מבט אמפטי כזה וחם, לא הצלחתי להחליט אם זה היה מבט של ילד שברירי או של גבר מגונן, אז כנראה שזה היה גם וגם. זה מוזר אבל כנגד כל פיסת הגיון, הושטתי לו את ידי, הוא אחז בי בחוזקה והתחלנו שנינו לבכות".

"כמעט שהתחבקנו ואז... בום!!! הסתערנו שנינו על הילדים ועטפנו אותם בגופנו. תוך כדי הוא לחש לי באוזן: 'די, מספיק, נטעלולה שלי... ומאותו הרגע לא שמעתי כלום. השם הזה, 'נטעלולה', העיר בתוכי את החיילת המאוהבת של פעם. יצאתי מהממ"ד אשה אחרת לגמרי מהאשה שנכנסה אליו. הרגשתי צעירה יותר ונחשקת בהרבה".

רוחות של אהבה

"אני אומרת לך, ממש לא היה לי נעים, בזמן שכל השכנים והסביבה ישבו בביתם אחוזי מתח וחרדה, אני טופפתי לי בצעדי רקדנית מחויכת וסמוקה, כאילו אין מלחמה, כאילו אני לא בקו האש, כאילו מהשמים נורו כרגע פרחים וקולות הנפץ שנשמעו מבחוץ הם בכלל קולותיהם של זיקוקי האהבה שהציתו את ליבי".

"וואו, נטעלולה", פניתי אליה בקול רועד. "איזה אושר, כמה אני שמחה בשבילכם...", ואז היא קטעה אותי: "צבע אדום בובה, עפתי לממ"ד, חוזרת אליך אחרי זה".

יכולתי להישבע ששמעתי בקולה נימה של התרגשות לקראת הכניסה שלהם לממ"ד. הנחתי את הטלפון, התיישבתי וחשבתי כמה נפלא לה, כמה נפלא לו, שנים שהם היו בתרדמת רגשית, ובאותו ערב בממ"ד קולה העולה ויורד של האזעקה כנראה עורר משהו בתוך ליבם שזמן רב לא החסיר פעימה.

קול הנפץ שנשמע מבחוץ כנראה ניפץ בהם חומות וקליפות של שנים, והשאיר אותם עירומים ומוכנים להתחלה חדשה. בעוד שמבחוץ נשבו להן רוחות המלחמה מבפנים סערו רוחות של אהבה!

לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים