סיגלית לנדאו: "מקלט הוא מצב נפשי"

זה היה בערך לפני שנתיים, ביום ככל הימים ללא ייחוד או רמז להתרחשות יוצאת דופן. בשיטוט של יום-יום ברחוב לווינסקי בתל אביב, קלטו עיניה של סיגלית לנדאו מקלט בטון מהסוג שמפוזר ברחבי העיר. אובייקט זר, לכאורה, להוויה התל אביבית המתפנקת, ובכל זאת חלק ממנה.

המקלטים העירוניים הפכו עם השנים לחללי חזרות לאמנים, משחקיות לפעוטות, קנבס ציבורי לאמני גרפיטי או מיצגים סביבתיים שנצבעו בצבעים עליזים, כהסוואה למציאות מאיימת שעדיף להדחיק. לנדאו, מנציגי האמנות האופוזיציונית שמתריסה באופן טבעי נגד הסדר הקיים, ראתה בבטון החשוף עוד אפשרות לשיח חדש עם מציאות שמוצגת כנתונה.

מקלט. הבטון הפך לברונזה(צילום: יותם פרום)

אז, לפני שנתיים, לא היה לה מושג שאותו מקלט בטון יהפוך למיצב ברונזה גדול ממדים שימצא את מקומו בחצר מוזיאון הנגב שבבאר שבע המופגזת בטילי פאג'ר מעזה. בישראל כמו בישראל, "ימים כתיקונם" כמו "מציאות נתונה", הם לא יותר מרצון מופרך לשלוט במתרחש. גם באמנות הישראלית, כך מסתבר, הכל משתנה, נזיל ובדרך כלל, גם אם לא במכוון, אקטואלי.

עיר מקלט

במקלט המקורי, שנוצר לפני קום המדינה, רואים את עקבות הזמן. ביצירה של לנדאו, שמצפה את הגרפיטי ומכסה אותו, יש אולי תקווה לזמנים אחרים. "זה לא מקלט שאפשר להיכנס אליו או למצוא בתוכו מפלט", היא אומרת, "המקלט הזה הוא מצב נפשי. אין פה גבולות, תפיסת המרחב משתנה, גם תפישת המקום ותחושת השייכות משתנות".

מרחב מוגן או מצב נפשי?

בין אם מדובר במיצב, עבודת וידאו-ארט או אמנות פלסטית, יצירותיה של לנדאו - שזכו להכרה והצלחה בינלאומית - בועטות, פוליטיות, ונעות בין קצוות של קשה ורך. גם "מקלט" במובן זה נע בין קצוות: מצד אחד, מתייחס לצורך בהגנה שמספק המקלט. מנגד, מציג את העוצמה שמשדר החומר שבחרה. "אתה נע בין שני הקצוות ובימים שבהם עבדתי בבאר שבע, הבנתי עד כמה זה אינטנסיבי לחיות את התנועה הזו", אומרת לנדאו.

"המוזיאון נמצא במתחם מאוד מורכב בעיר העתיקה. המקלט יושב על שרידי המבנה של המושל העותומאני. בתוך המקום הזה הכרתי את החוויה הקיומית של חיים בין אזעקה לאזעקה. בתוך בניין המוזיאון לא הרגשתי מאוימת, למעשה הרגשתי מאוד בטוחה. במקום הזה אתה נע בין קצוות כשמצד אחד, אתה יודע שזה אזור מלחמה ומחפש מרחב מוגן, ומצד שני, אתה ממשיך הלאה בשגרה".

פנים וחוץ

"יש דברים עמוקים יותר ממילים. אני אמן פלסטי, ומשקיעה את כל כולי בלי שום תמיכה או

הבטחה לכך שהיצירות שלי יוצגו איפה שהוא. צריך כמות של נחישות, אהבה והתמדה כדי להרים פרויקט שכזה. הכל נובע מתוך קשר והקשר למקום והוויה. זו המהות שלי - לעשות את מה שאני עושה, איך שאני עושה ואיפה שאני עושה את זה".

בנסיעה למרסיי עם עבודה שמתרחשת מעל ומתחת לאדמה יש גם אופטימיות זהירה. "אתה חוצה את הים התיכון לתערוכה שבה כל אמן מגיעה מארץ אחרת במזרח התיכון. יש בזה איזו אופטימיות. מזרח תיכון חדש הפך למושג שחוק, ובכל זאת יש כמיהה לשינוי", היא אומרת, "מילים תמיד יותר מוצלחות ממציאות שנשלטת בידי אנשים. אינטלקטואלים תמיד מדברים על אוטופיה. אמנות תמיד תשאל שאלות ותצביע על הסדקים".