דליה שימקו: "פספסו אותי כשחקנית"
בהפקה החדשה של אנסמבל אספמיה, "חולת אהבה", דליה שימקו חוזרת לבמה אחרי שנים מאחורי הקלעים. "כשתורי לעלות לבמה, אני שוכחת להשאיר את הבמאית מאחור", היא אומרת
זה המצלול שעשה לה את זה - א.ס.פ.מ.י.ה. שם שנשמע ממקום ומזמן אחר, מוכר וזר בו זמנית. נדרשה סבלנות ותעצומות נפש, אך בסופו של דבר אותו חלום על אספמיה קרם עוד וגידים והפך לאנסמבל של תיאטרון אחר, כזה שאינו מתנצל או מפחד לכוון גבוה.
ראיונות נוספים במדור הבמה של ynet:
בדיוק לפני עשור הקימה דליה שימקו את אנסמבל אספמיה. אז עוד לא היה לו שם וגם האנסמבל רק החל להתגבש, אבל היו רצון, תקווה, חלום. "עברו חמש שנים עד שהבנתי שהקבוצה הזו, שנולדה יש מאין, פה כדי להישאר. הבנתי ששווה להתמודד עם הביורוקרטיה שתמיד ברחתי ממנה, כי יש פה מתנה שלוותר עליה זו לא אופציה", אומרת שימקו.
לצד המצלול, שם האנסמבל מקפל בחוּבּוֹ משמעות שמתייחסת למטבע הלשון השגור. "כשמדברים על 'חלומות באספמיה', מכוונים לרצון ולכמיהה חולמנית למשהו שלא יתגשם", אומרת שימקו. "זה ביטוי שמזלזל בחולמים ואנחנו - שחקנים, במאים, יוצרים - חולמים מעצם הווייתנו. רציתי מקום שיאפשר לחלום".
ליצור אנסמבל בפרינג' ולשרוד זה חלום, אבל גם סוג של התאבדות.
"כל השנים שעברנו היו בלתי אפשרויות, אבל עובדה ששרדנו. זה נכון שמבחינה כלכלית זה מצב בלתי אפשרי, אבל המקום הזה שיצרנו נותן כנראה מענה למאוויים עמוקים של יוצרים ושחקנים.
במובן מסוים זה מפצה על החסך הכלכלי. זו לא התאבדות אלא הליכה בדרך קשה. כמו לכבוש הר - זו הרפתקה".
עברת מהמסך לבמה ומשם אל מאחורי הקלעים. זה ויתור לא ברור מאליו.
"זה גדול וחזק ממני. כנראה שבתוך תוכי לא התאמתי למערכת. עובדה שלא הצלחתי להתפתח, לשרוד או להגשים את כל הרצונות, הכישרונות והלהט שיש בי. בתוך העצמאות הזו אני מוצאת את עצמי ובאותה הזדמנות נותנת במה ונפח של ביטוי עצמי להרבה מאוד אנשים מוכשרים שלא היו זוכים לכך אחרת. אמנות נעשית ממקום לא רציונלי וזה מזל גדול שיש מספיק אנשים שנגועים בצורך לקחת חלק במסע הזה".
שימקו מתייחסת למעגלי הפרינג' כאל כוח אופוזיציוני מאזן לממסד, שמאפשר לאדם היוצר להיות במרכז. "מנגנונים גדולים כמו התיאטרונים הרפרטואריים לא יכולים להרשות לעצמם להשתחרר מההיבט הכלכלי. אני משוכנעת שאם היה בידם תקציב לא מוגבל הם היו פועלים אחרת, אבל כשצריך לרצות כל כך הרבה גורמים חיצוניים, בלתי אפשרי להתמקד במאווים אמנותיים. אולי זו הסיבה שאמנים ושחקנים יוצרים נמשכים לפרינג'".
רק אחרי עשור של פעילות ומאבקים ביורוקרטיים לא מבוטלים, זכה השנה האנסמבל להכרה ממנהל התרבות. המשמעות: תקציב פעילות. מזערי, אבל תקציב. היא מְתַרגֶלת בלית ברירה מיומנויות ניהוליות, אבל את מרכז הכובד היא מקדישה לבימוי. "זה לא מוזר לי לפנות את המקום שלי על הבמה. אני אוהבת את מה שאני עושה והקתרזיס מגיע ממקומות אחרים. לאורך השנים אני פחות מתגעגעת לקרשים של הבמה", היא אומרת, ובכל זאת יש בדבריה צער: "אני חושבת שהתיאטרון והקולנוע פספסו אותי כשחקנית. אני מאמינה שאם הייתי מקבלת יותר תפקידים משמעותיים, הייתי נשארת על הבמה".
בהפקה החדשה "חולת אהבה", היא משילה מעליה שנים של עבודה מאחורי הקלעים וחוזרת לבמה. "כשמגיע תורי לעלות לבמה, אני שוכחת לרגע להשאיר את הבמאית מאחור", היא אומרת. "כל כך נעים לשבת ולהסתכל על השחקנים. זה כנראה אומר שמצאתי את האני האמיתי שלי בבימוי. אני אדם דעתני שלא מפחד לקחת סיכונים וזקוק לעצמאות. קשה לי עם סמכות, וזו אולי הסיבה שלא מצאתי את עצמי בתוך המערכת".
האנסמבל מבחינתה משמש כמעבדת תיאטרון. הרפרטואר נתפר למידותיהם של שחקנים ספציפים. "אני רוצה לאפשר לחברי האנסמבל לבוא לידי ביטוי מקסימלי ובשביל זה, צריך לבחור בקפידה את החומרים ולהתאים תפקיד לשחקן", היא אומרת. "אנסמבל זו משפחה אמנותית. לפעמים הם נשענים עלי, לפעמים אני נשענת עליהם. בסוג כזה של להקה יש חופש אבל חופש זה מצרך שמגיע עם תג מחיר. אם אתה לא מוכן להתפשר, להתגמש או לעבוד לפי כללי משחק ברורים, אתה תשלם מחיר.
פרנסה היא מוצאת בהוראה והיא שמאפשרת לה את החופש ליצור. "אני אוהבת ללמד. קשר עם אנשים צעירים משאיר אותך מעודכן. יש משהו בריא בהפרדה תודעתית בין פרנסה ליצירה. חשוב לי לא להיות תלויה רק בממסד התיאטרוני והאקדמיה מאפשרת לי את זה".
את חומרי הגלם של האנסמבל היא רוקחת מספרות, שירה, מקורות. במופע החדש היא מערבבת עולמות - ישן בחדש, מהיר ועצבני באיטי ונינוח, נמוך בגבוה. במופע הנוכחי היא מערבבת את יונה וולך עם שיר השירים, את שייקספיר עם רב המכר "חמישים גוונים של אפור" והגדרות טקסטואליות ששלפה מויקיפדיה. "אני מתעסקת בחומרים פיוטיים. זה מה שמעניין אותי. רובם בשפה גבוהה, מסוגננת, לא יומיומית, קצת ארכאית. מבחינה לשונית לא תמצאי אצלנו שפה טלוויזיונית או שפת רחוב. מבחינת התכנים לא מעניין אותי להציג תיאטרון ישיר, שמשקף מציאות עכשווית קונקרטית. יש המון מזה מסביב. התיאטרון שלנו חולם, משתמש במשלים כדי לאפשר לקהל לשאול את עצמו איך זה רלוונטי לחייו. ריחוק אסתטי חסר לי מאוד על הבמה".
גם העולם היהודי לא נפקד מהרפרטואר, בעיקר כזה נוגע בגלות. "אנחנו אוהבים להתעלם מהגולה היהודית וזו אחת הבעיות המרכזיות שלנו", היא אומרת. "בגולה, יהודי לא היה חייב להיות דתי. יהדות לא תורגמה בהכרח למסורת. הישראליות דהרה קדימה, דרסה את ההפרדה, חיברה את היהדות והדת יחדיו. זו הסיבה שהשמאל נתפש כמתבולל והציונות, שמחקה את כל מה שהיה קודם, הפכה לדת".
מסעות אחורה בזמן, חיטוט פנימי אינסופי, חתירה אל השורש - כל אלה אינם זרים לה. אולי זו הביוגרפיה הפרטית של ילדה מהגרת שבעטה וכעת מחבקת את העולם שהשאירה מאחור. "נרצה או לא, אנחנו באים מאיזשהו מקום, ההיסטוריה שלנו לא התחילה היום, יש לנו שורשים.
מחיקת העבר היא טעות", היא אומרת. "מה שהיה מוקצה ונתפס כגלותי, מקבל עכשיו לגיטימציה. יש סדק בצבר שבנינו".
את מדברת על החברה הישראלית או עלייך?
"הייתי ילדה מהגרת והדבר שהכי רציתי בעולם זה להיות ישראלית אסלי. צחקו עלי כי היה לי מבטא. הרביצו לי כי הייתי שונה. כשסבתא שלי היתה באה לאסוף אותי מבית הספר ודיברה איתי סלובקית, רציתי למות. אלו דברים שאתה לא שוכח. 'אחד משלנו' הפך אותי לאייקון ישראלי אבל בפנים תמיד נשארתי מהגרת. מעולם לא הרגשתי פה לגמרי בבית. אף פעם לא הייתי אחת מהחבר'ה וגם התיאטרון שאני עושה, לא כזה".
תחושת זרות אינה בהכרח דבר רע לאמן.
"בכלל לא. התבוננות מהצד, בדידות, רצון להשתייך ולהיות נאהב, הם חלק מדרישות הקבלה ליוצר. כשהייתי בת שש עשיתי צחוק מהתרבות שממנה באתי כדי להתחבב על הילדים. זה מעשה של שחקן. קניתי את עולמי באמצעות משחקי תפקידים והומור עצמי. גם באנסמבל 'אספמיה' יש התבוננות מהצד. זה לא תיאטרון עכשווי שיוצר מציאות, השם שלו מרוחק לא ממש מפה, יש בזה משהו רומנטי".
