לברוח לבועה: ספרי ילדים לקחת לממ"ד

הוא שקט ונטול אפקטים קוליים שמטרידים את האוזן הדרוכה בימים אלה, הוא מתאים בדיוק להמתנה שצריכה להימשך עשר דקות, הוא מספק פתח מילוט אל האסקפיזם במיטבו - והוא מאפשר לשבת קרוב-קרוב לאבא, אמא, סבתא או אח גדול ולהתחבק יחד.

כשהילדים (ואתם) כבר משתגעים מריצות לממ"ד ורק מחפשים דרכים יצירתיות נוספות להעביר את הזמן בבית או במקלט, הניחו שם מראש ספרים שיתאימו למגוון הגילים במשפחה ונסו להתכנס, ככל שאפשר ברגעים כאלה, לפעילות משותפת שתיתן לכם עוד כמה רגעים של שפיות, אולי. לא מעט ספרים מוצלחים ראו אור לאחרונה, הנה חמישה מהם שכדאי לאפשר להם ללוות אתכם בימים המוטרפים האלה:

האמפתי: "דברים שנשארים"

כשקוראים את השירים בקובץ "דברים שנשארים" של טלי בן-ענת (הוצאת ארגז חול), קשה שלא להעלות מיד בדמיון את זכר "והילד הזה הוא אני" המיתולוגי של יהודה אטלס, שאף חולק כאן מאייר משותף: דני קרמן. בן-ענת מיטיבה לתפוס את הרוח הילדית, על הרגעים הקשים שבה (כמו הצורך ללמוד לחכות), על ההומור והשטות שבה ("פעם ישבתי על סיר/ כאילו אני ילד בוגר/ ועל הטוסיק נשאר לי עיגול/ וזה מה שאני זוכר") ועל הרגשות העדינים ביותר שהיא מכילה ("רוני יודעת הכל, עוד לפני שאני אומר./ כשאני מסתכל היא רואה אותי/ הכי הכי מהר").

"דברים שנשארים". הוויה ישראלית מקומית (עטיפת הספר)

השירים בספר לוכדים פכים קטנים ומלאי חן מעולם הילדים, העומדים תמיד במרכזו, ומביעים אותם בחריזה מתנגנת ומוצלחת ובעולמות מלאי דמיון, כמו דובון ובובה הרוקדים בחנות צעצועים או קוף המשתובב על שפת הים. ובתזמון מקרי לחלוטין, השירים תופסים משהו גם מהמהות של היות ילד בישראל ב-2012, למשל בשיר "אני מבקש די": "אני מבקש די/ ממחבלים ופצצות וצבע אדום/ אני רוצה שלום!/ נמאס כבר מפרעה ומכל הרעים, אז אלוהים...".

השיר יכול לסייע לפורקן מצוקות מיידיות וספציפיות ולעורר סביבו שיחה, אך גם אם מחליטים לוותר על אזכור הקושי ברגעים אלה, מובטח שכל ילד יוכל למצוא את עצמו היכן שהוא בין שורות הספר, כיוון ש"הילד הזה" נשאר תמיד כזה גם בשנות האלפיים.

המסעיר: "נמרת"

מי שהיה שמח להימלט בימים אלו מעורו, ייהנה מאוד מ"נמרת" של אורנה לנדאו (הוצאת כנרת זמורה-ביתן), מעין "הגלגול" בגרסת הילדים. ילדה אחת של "אישה אחת" קמה בבוקר והרגישה קצת מוזר,  לא כאב לה הגרון ולא הבטן, לא הבטן ולא הגב - עד שמתברר כי היא הפכה לנמר של ממש, "נמרור בעצם". מה עושים עכשיו עם הנמר הקטן? רופא הילדים לא מוכן לבדוק אותו, ורופא החיות בכלל מציע לשכוח מהילדה שהיה פעם, ולהשתעשע עם גור הנמרים החמוד, שזורע הרס במרפאה ומשתובב ללא הפסקה.

"נמרת". על ילדה שהופכת לנמרה

האמא האנושית מתגלה ב"נמרת" כלביאה של ממש, היוצאת להגן על בתה ולא מוותרת עליה בשום אופן ("'כל נמר צריך להיות עם אמא שלו!', היא שאגה"). האיורים הנהדרים של עמר הופמן מוסיפים לחגיגה ולבלגן, והסיפור כולו לובש אופי קופצני, מצחיק ומרדני כמו הנמרור. בסופו של דבר מתברר כי האהבה מרפאת את כל הפצעים, ורמז להמשך ההרפתקה מתגלה רק כשהזנב המנומר של אמא מציץ פתאום מתחת לשמיכה."נמרת" הוא ספר בריחה מצוין, כתוב היטב ומלא חיים, שתענוג יהיה לשוב אליו גם ברגעים הכי שגרתיים ושקטים שעוד ישובו לחיינו.

הבלשי: "אבא בונה עוגה"

תמר כבר רגילה לכך ש"כל הבנים במשפחה שלה מבולבלים נורא": אבא תמיד מלביש אותה בבגדים שאינם מתאימים לעונה, סבא אבי שורף את המחבת כשהוא מנסה להכין לה חביתה, וסבא חזי שוכח לחגור אותה בנסיעה. לכן, היא מופתעת במיוחד כשאבא מציעה לה לקחת יום חופשה ולאפות עוגה שיש לה "מתכון מוצלח ממש".

"אנשים טובים באמצע הדרך". נעמי שמר, משיר - לספר ילדים

אבל המתכון של אבא מתגלה כתעלומה בלשית כמעט - בשביל מה צריך לאסוף קרטונים, מסמרים, טפטים מגולגלים ואריזות של תותים? איך מכל המצרכים המשונים האלה הוא מתכוון לאפות לה עוגה? תמר עוקבת אחרי הפרטים ומצרפת את פיסות הפאזל יחד, עד שהיא "סוף סוף מבינה!". הספר של סופר המותחנים למבוגרים ליעד שהם, משעשע ומהנה גם בהיבט הזעיר-מסתורי שבו ובניסיון לפענח מה בכלל קורה כאן, וגם בבלבול המשפחתי שכמו תקף את כולם סביב דמות הילדה. גם אם לא על התוצר הזה היא חשבה מראש, בסופו של דבר גם היא בטוחה: "יש לי את העוגה הכי יפה בעולם!".

נעם נדב מפיח חיים בטקסט בזכות איוריו המוצלחים והצבעוניות העשירה, כתבלינים במתכון העוגה הסודי של שהם.

האופטימי: "אנשים טובים באמצע הדרך"

אם "ירושלים של זהב" של נעמי שמר הפך להמנון הנבואי הרשמי כמעט של מלחמת ששת הימים, מגיע לנו היום מסר אופטימי מאותה יוצרת מופלאה שאיננה איתנו כבר שמונה שנים. במהדורה מיוחדת ראה היום אור שירהּ "אנשים טובים באמצע הדרך" (הוצאת עם עובד) כספר נפרד בליווי איורים פסטורליים למדי של יוסי אבולעפיה, וכיוון שמילותיו שגורות בפי רבים מאיתנו (גם אצל הילדים, לא מעט בזכות רינת גבאי ופרויקט "אצלנו בחצר") הוא יכול בקלות להפוך לספר-שיר-משחק שאפשר להעביר בעזרתו כמה רגעים קלילים יותר במרחב המוגן.

"בגינה". חוזרים לקלאסיקה העברית

הקלאסי: "בגינה"

ייתכן מאוד שקובץ שירי הילדים שכתב טשרניחובסקי בשנות ה-20 וה-30 של

המאה הקודמת (הוצאת עם עובד), ישמח את ההורים יותר מאשר את קהל היעד הצעיר, אבל גם לאלה מגיע לגלגל על הלשון עברית ישנה נושנה שצליליה מענגים את האוזן. ב"בגינה" לוקטו מכתבי עת ומספרים שירים על טבע, בעלי חיים, גינות וילדים, שלוכדים אף הם איזו שהיא מהות ילדית שכולה דמיון, התבוננות בעולם ומשחק: "ואם יבוא אווז בגע-גע/ מתנודד לבן/ לו נאמר: פה אל תיגע/ לך-לך מכאן!/ הסתלק אווז לבן/ אל תקים שאון - / כי נכדי זה הקטן/ הוא רוצה לישון", או "מה מצונן הלילה/ הלילה הנעים!/ זרוע כוכבים/ אפיריון שמים./ החשכה כמו תאזין/ וכוכבי המעלה/ יביטו מה יעש/ בארץ הלילה".

הפורמט קטן ונאה, עם נייר משובח, איורים מעודנים ומושקעים בפרטים של המאיירת זוכת עיטור אנדרסן, ליאורה גרוסמן, וסימניה קטנה להנחה בשיר אהוב במיוחד. אם רוצים לצלול לעולם אחר באמת, לשפה ולעולם שלעתים קרובות אינם מוכרים לנו כלל ("מה רוצה, מה, בני?/ קוזזות של אחלמה? גדי צמרו שני?") - זאת ההזדמנות. המתקדמים ייקחו איתם לממ"ד גם את ידידנו אבן שושן ויעבירו עוד קצת זמן עם הילדים במשימת הפענוח המשעשעת של מילים כמו "פִּסְתָּקִים" או "וַתְּקַש".