לא רוצה אותך לוחם וגיבור, רוצה אותך לידי
צה"ל מגביר הילוך ואני מחסירה עוד פעימה, ובכל זאת מנסה להתנהג כמוך, להיות אמיצה ולשמור על קור רוח בשבילך ובשבילן, אבל אני כמעט לא מצליחה להישאר רגועה. החרדה משתלטת עלי כמו גם הידיעה שאתה שם, מחכה למלא פקודה ארורה ואולי למות בשמה של המדינה
יום רביעי האחרון, ברקע מפטפטת בלהט הטלוויזיה ואני פרושה על הספה, בוהה במסך המרצד. "תראה", אני אומרת ל-מ' שמוטל מנומנם על הכורסא שליד, "אני רק בת 33 וזו כבר המלחמה הרביעית שלי. זה לא עצוב?". הוא בוהה בי וממלמל: "את עוד לא בת 33 וזאת עוד לא באמת מלחמה. כשזאת תהיה מלחמה אמיתית, אני נשבע לך שתדעי".
מבצע "עמוד ענן" בערוץ יחסים:
זוגיות תחת אש: המנעו מפיצוצים מיותרים
כשכולם ברחו, הם נותרו בדרום ומצאו אהבה
יצאתי מהממ"ד אשה אחרת מזו שנכנסה אליו
"מה זאת אומרת לא באמת מלחמה?", השבתי והבטתי סביב. ביתי שקט, חמים ונעים, ופרט לשכנה שהגיחה מהחלון וחתול אחד יללן, נראה שהכל כאן באמת מתנהל על מי מנוחות. כמעט דממה מוחלטת, ואין שום זכר לעובדה שטילים החלו נוחתים בדרום הארץ ושמבצע "עמוד ענן" קורם עור וגידים.
מצופה פאסיבית לשחקנית מבועתת
אני מודה שרק ביום חמישי, כשטיל עשה דרכו במטרה ליפול כאן, במרכז הארץ, נפל אצלי האסימון והצלחתי לקבל מושג קלוש באשר למה שמתרחש בנפשם של אלה השוכנים מרחק נסיעה קצרה מחיי. השכל אומנם הבין עוד קודם, אבל הלב שלי, שנותר אטום ומוגן, קיבל חבטה הגונה מספיק כדי שיחסיר פעימה ויתלוש אותי מתוכה של העננה הקטנה והמנותקת בה ריחפתי.
ואם אין די בכך, הרי שביום ראשון בבוקר פקדה אזעקה את עירי. זו הייתה הפעם הראשונה מזה 20 שנה ששמעתי אותה מייבבת, ועוד לפני שהבנתי מה עלי לעשות, כבר נשמע פיצוץ עז בסמוך לביתי. בום! או אז הפנמתי לחלוטין את הדבר הזה שמתחולל כאן, והפכתי מצופה פאסיבית ורדומה לשחקנית ערה ומבועתת. לזה מ' התכוון, אמרתי לעצמי, זו כבר לא עוד דרמה רחוקה שניבטת מהמסך, אלא אמת חפה ופשוטה שניצבת מול כולנו.
באותו הערב קיבלתי שיחת טלפון מבחורה שאיני מכירה, נילי שמה, אשה נעימה ומרוטת עצבים מאשדוד. עוד לפני שסיימה להציג את עצמה, סיננה התנצלות וטרקה את השפופרת. "צבע אדום" הספיקה לגמגם, "אני חייבת לרוץ". כעבור חצי שעה צלצלה שוב: "סליחה, ניתקתי בגלל המלחמה. בועז הילדות ואני גרים באשדוד ויש אזעקות בלי הפסקה. פחד כזה לא חוויתי כבר הרבה זמן, את בטח יכולה להבין", היא אמרה בנחמדות, ואני עניתי במבוכה שכן וקצת, אבל לא, לא ממש.
היא קראה עלי ועל המכתבים שאני כותבת, החליטה שהיא רוצה שאנסח בשבילה מכתב, וסיפרה שבועז קיבל את הטלפון שידעו שיגיע, ושמונה שעות לאחר מכן הוא כבר נסע ולא רק הוא, גם אחיה הקטן גויס למחרת. "אנחנו מדברים בטלפון ומתעדכנים, אבל בשיחות עם בועז כל מה שאני מצליחה לומר זה רק תשמור על עצמך שם. אני גם יודעת כמה חשוב לו להתגייס כי הוא מרגיש שהגיע רגע האמת, וכבר אין ברירה. את מבינה, הוא שם ואנחנו כאן חוטפים טילים, וזה רק מגביר אצלו את המוטיבציה".
זה אתה שם, לבד
היא שאלה אם יש סיכוי שאספיק לכתוב לה עוד היום. "בטח", אמרתי וביקשתי רשות לפרסם את המכתב שלה, וכך נראה מכתבה של נילי לבועז בעלה: "ככה פתאום, בלי שום הכנה או זמן להפנים, מתוך השגרה הברורה כל כך, פקדו עלינו מציאות חדשה. קודם אזעקות וטילים ועכשיו גם אותך ניתקו מאיתנו. בחדשות שברי מידע, דיבורים על הפסקת אש ומיד אחר כך על החרפה. 'לתקוף בלי רחמים', הם אומרים, 'לסיים את המבצע ולהיכנס פנימה', ועם זה בועז, אני אמורה להצליח לעבור את היום".
"מדברים על אולי ועל לא ברור מתי, אבל אותך הם כבר לקחו, וצה"ל השלים הכנות לכניסה קרקעית אפשרית כך כתוב, ועוד ועוד כוחות נאספים. הגברים שלנו, האחים שלנו, הבנים, כולם מחכים ליריית הפתיחה. וכל השרים והפרשנים, השדרנים, הדוברים והמבינים, יושבים מעונבים ומסבירים למה אתם, כך נראה, צריכים לעמוד מול האויב ולהילחם בכל הכוח, ובאותו הזמן דנים בעניינים ברומו של עולם. אלוהים, החיים שלנו השתגעו, עכשיו הדאגה גדלה. לא רק פחד מטילים שיהרגו את כל מי שאני אוהבת, עכשיו זה אתה שם לבד, והבנות שלא ישנות מאז שהתחיל כל הטירוף הזה ומצליחות להירדם רק עם אבא, שלא נמצא".
"אני צריכה להיות חזקה יותר מתמיד, ומגלה שזו משימה בלתי אפשרית. אני נטרפת מדאגה ומפחדת עליך כל כך. אני לא רוצה אותך לוחם וגיבור, אני רוצה אותך כאן, בבגדים של אזרח, בעל ואבא, מוגן ובטוח לידי. הנה, שוב נשמעת אזעקה, הרביעית להיום כבר, וכולנו חשים בה, בהסלמה".
"צה"ל מגביר הילוך ואני מחסירה עוד פעימה, ובכל זאת מנסה להתנהג כמוך, להיות אמיצה ולשמור על קור רוח בשבילך ובשבילן, אבל אני כמעט לא מצליחה להישאר רגועה. החרדה משתלטת עלי כמו גם הידיעה שאתה שם, מחכה למלא פקודה ארורה ואולי למות בשמה של המדינה. ואולי אני מקדימה את המאוחר, ואולי אני פרנואידית נורא, אבל בועז, אני פשוט לא רוצה".
ביקשתי לחזק, לא להחליש
"אתה זוכר איך לפני שש שנים, כשאורי אחי נהרג בלבנון, חיבקת אותי והבטחת שלא תעזוב אף פעם, שתמיד נשמור אחד על השנייה, אבל עכשיו המציאות מכתיבה את שלה ואני חסרת אונים אל מול הגזרה הזו שתלשה אותך ממני. מעולם לא התיימרתי להבין בשיקולים והחלטות של מדינה, החלטות שישליכו על חייו של עם שלם, ובתוכי אני מבינה שהמשימה חשובה, שבטחון האזרחים הוא מטרה נעלה, מבינה ומדקלמת, אבל הלב שלי מתנגד בכל הכוח להגיון ואני רק רוצה אותך בבית מוגן ובטוח, גם אם עכשיו הוא לא".
"אני מבקשת סליחה, בועז, שבמקום לחזק אותך, ייתכן שרק החלשתי, לא זאת הייתה הכוונה. כתבתי כדי לתמוך ולעודד, ופרצה ממני חרדה, ואני לא רוצה להדאיג ואני לא רוצה לבלבל, ואם פתאום יחליטו שאתה יוצא למלחמה - אני צריכה אותך מרוכז, איתן ואחראי, אתה שומע? לא טרוד ודואג".
"אני צריכה אותך חד וממהר הביתה. אני שומרת על הבנות שלך וכולנו מחכות לך שתחזור כבר חזרה, אלינו. אני אוהבת אותך, ובבקשה תזכור לא להיות גיבור ולא להיות צודק, ואל תהיה בטוח ואל תהיה יהיר, תהיה זהיר ודרוך, בבקשה תשמור עליך בשבילנו".
המכתב של נילי עודן ונוסח במידה, ואנא עצרו רגע לפני שאתם ממהרים להקליד תגובה, וזכרו שמצידו השני של המסך קוראת אתכם אשה מודאגת לא פחות מכם, שנאלצה להיפרד מכל עוגניה בזמן של מלחמה. אשה שהיא גם אמא, גם אחות וגם רעיה. אשה שמבקשת שבתום ההחלטות, המבצעים והמלחמה, ישובו אליה שלמים ובריאים אחיה ובעלה, זה כל מה שהיא רוצה.
לימים שקטים יותר.
לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
- שחר הדר כותבת מכתבי אהבה, נאומים ומסרים אישיים, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"
לפנייה לכתב/ת 
