שתף קטע נבחר

ישראל ב'עמוד ענן' דרך עיניים של חו"לניקים

"מי שלא הזדמן לו לראות את המציאות הישראלית מנקודת מבטם של חו"לניקים, הפסיד הזדמנות פז לקבל פרספקטיבה הומוריסטית וטרגית גם יחד על חומרי הגלם הכי בסיסיים של חיינו". מרצה לקולנוע של מתנדבים מחו"ל מספרת

בימי חמישי בין שתיים לחמש אחה"צ אני נמצאת בתיקון עולם. זה פחות מוזר ממה שזה נשמע. תיקון עולם, לצד היותו מושג מפתח בשיח היהודי, הוא גם שמה של מסגרת חינוכית-חברתית המציעה לצעירים יהודים מכל רחבי העולם היכרות מעמיקה עם החברה הישראלית.

 

 

במשך חמישה עד עשרה חודשים מתגוררים הצעירים הללו בדרום תל אביב וביפו ועוסקים בהתנדבות ובלימודים שמספקים להם הבנה טובה יותר של מציאות החיים בפינה זו של המזרח התיכון.

 

פרויקט 'מסע' של הממשלה והסוכנות היהודית מחזק את הקשר של צעירי התפוצות עם ישראל, באמצעות הבאתם לחוויה ישראלית בת כחצי שנה עד שנה בכ-200 מסלולי לימוד, התנדבות או התמחות מקצועית. עד היום הגיעו לישראל במסגרת הפרויקט כ-70,000 צעירים יהודים מ- 60 מדינות.

 

אם פעם התפיסה המקובלת היתה שצריך להראות לתיירים היהודים מחו"ל את יופיה וקסמה של הארץ המובטחת, לפתות אותם אליה בדרך המנעמים והתענוגות, הרי שהיום שולטת תפיסה אחרת לגמרי - בואו נזמין את אחינו היהודים מעבר לים לראות את ישראל כמו שהיא באמת. בואו נטייל איתם לא רק בדרך המלך של נופי מצדה, הירדן ההררי והכותל, אלא גם ניתן להם הזדמנות לפגוש את החצר האחורית, למשל זו שנמצאת באזור התחנה המרכזית בתל אביב ובשכונות העוני של יפו.

 

החבר'ה האלה לא באים לכאן כדי שנעשה עליהם רושם, הם באים כדי לקחת חלק בעשייה, להשפיע, לתרום ובעיקר - להשתייך. הימים הסוערים האחרונים שעוברים על כולנו אינם פוסחים גם על משתתפי "מסע", מתקני העולמות.

 

ביום חמישי האחרון הגעתי לתיקון עולם כדי לפגוש את משתתפי המחזור החדש של התוכנית ולהתחיל את סדרת ההרצאות שלי בנושא החברה הישראלית בראי הקולנוע. קצת לפני שהתחלתי, ביקשה ממני רכזת התוכנית לפנות כמה דקות שבהן תוכל לתדרך את החבר'ה בנוגע למצב הביטחוני בדרום הארץ ולעמוד הענן שבא בעקבותיו.

 

מה אומר לכם, מי שלא הזדמן לו לראות את המציאות הישראלית מנקודת מבטם של חו"לניקים, הפסיד הזדמנות פז לקבל פרספקטיבה הומוריסטית וטרגית גם יחד על חומרי הגלם הכי בסיסיים של חיינו.

 

הרכזת מתארת את המצב לאשורו - רקטות נופלות בדרום הארץ וצה"ל תוקף בעזה, ומסבירה את כללי הערכות העורף - יש לשמור על עירנות כשנמצאים בשטח ציבורי ולדעת היכן נמצאים המרחבים המוגנים שאליהם צריך להגיע במידה ותישמע אזעקה.

 

משתתפי התוכנית (בשנות העשרים לחייהם) מגיבים במטח שאלות: מה הסיכוי שהמלחמה תגיע גם לתל אביב? האם במידה ויפלו טילים בגוש דן תדאג התוכנית לפינויים המיידי מאזור הסכנה ותזמין עבורם כרטיסי טיסה הביתה? כיצד ניתן ליידע את שגרירות ארה"ב בפרטי הימצאותם של האמריקאים כאן ביפו ובדרום תל אביב כך שבמקרה חירום תוכל השגרירות לאתר אותם ולהבטיח את שלומם?

 

ושאלת השאלות - "כשאומרים לנו לשמור על דריכות ועירנות כללית, למה בדיוק הכוונה? הבנו שצריך להיזהר מחפצים חשודים, אבל האם ישנם עוד סימני אזהרה שאנחנו, שאיננו ילידי הארץ, צריכים לדעת לזהותם?".

 

השאלה האחרונה הפעילה אצלי גייזר של הומור שחור - "כן. אם מישהו עולה לאוטובוס וצועק 'אללה הוא אכבר' כדאי לקפוץ מהר מהחלון".

 

עשרים עיניים מסתכלות עלי עכשיו במבט נבוך ומבולבל. אלף, כי צריך להיות ישראלי כדי להבין את הבדיחה ובית, כי לגמרי לא ברור להם לחו"לניקים מה כל כך דחוף לה למרצה לקולנוע לספר בדיחה דווקא כאן ודווקא עכשיו כשמלחמה מונחת על הפרק.

 

הומור שחור כשריון מגן

ובכן, דחוף לה למרצה ודחוף להם לישראלים בכלל להשתמש בהומור כבשריון מגן. כדי לבסס את טענתי זו אני מזדרזת לפתוח את ההרצאה עם סצנה מתוך "ללכת על המים", סרטו של איתן פוקס משנת 2004.

 

אייל הוא סוכן מוסד קשוח שנדרש להתלוות במסווה של מדריך טיולים לאקסל, צעיר גרמני שהוא במקרה נכדו של פושע נאצי. אייל מחכה לאקסל בשדה התעופה והמפגש הראשון ביניהם הולך ככה -

 

אייל: ברוך הבא לישראל. בדיוק היה כאן פיגוע.

אקסל: ממש כאן? 

אייל: בראשון לציון, זו עיר קרובה. אבל אל תדאג, בדרך כלל הם מתפוצצים רק פעם אחת ביום. בדרך כלל, אבל אולי לכבודך יעשו עוד פיגוע.

אקסל המום. הוא מסתכל על אייל במבט נבוך. 

אייל: אני צוחק.

אקסל: אהה.

 

אני מאוד אוהבת את הסצינה הזו. היא מדגימה בעיניי יפה את יחסי הגומלין שבין הטקסט הקולנועי המצולם לבין הקהל שצופה בו. קהל ישראלי מקשיב לדיאלוג וצוחק, קהל זר שומע את הדיאלוג ונחרד. הישראלים, ילידי התרבות שבתוכה נוצר הסרט, מבינים את הסבטקסט שלו, החו"לניקים חווים רק את הטקסט עצמו.

 

זה כמובן נכון לגבי כל סרט והאופן שבו הוא מתקבל בקרב הקהל הביתי והקהל הזר, אבל מה שמעניין ב"ללכת על המים" והופך אותו להצלחה גדולה בקרב חו"לניקים דווקא, הוא שהסרט מלכתחילה מכוון את עצמו לעיניים זרות ומאפשר להן דמות להזדהות איתה.

 

במשך מרבית שנותיו היה הקולנוע הישראלי מאוד מרוכז בעצמו וב"אנו באנו ארצה" שעימו ביקש להתכתב. בשנים האחרונות מתפתחת מגמה חדשה ש"ללכת על המים" הוא אחד מנציגיה המובהקים - קולנוע שמבקש להתבונן על ההוויה הישראלית לאו דווקא מנקודת המבט שלנו, המקומיים, אלא מנקודת מבטם של הזרים המגיעים אלינו מבחוץ.

 

כך קורה שדווקא אקסל הגרמני (והנוצרי וההומו) הוא זה שמלמד את אייל, הצבר יפה הבלורית והתואר אך הנכה רגשית, "ללכת על המים", היינו, מראה לו את הדרך האבודה אל הפרי המתוק של הסברס, זה שנשכח תחת מסווה הקוצים הדוקרני.

 

אקסל הגרמני לא לבד. יחד איתו נמצא גם נודל, הילד הסיני החמוד בסרט הקרוי על שמו ("נודל", בבימויה של אילת מנחמי, 2006), שמביא מזור לנפשה היגעה של מירי, אלמנת צה"ל ששכלה שני בעלים במלחמות ישראל. מירי, בדומה לאייל סוכן המוסד, נכנעה תחת כובד משקלם של החיים בארץ מוכת השכול והיגון.

 

דווקא הזר והאחר, אותו ילד סיני קטן שאינו מבין את הסבטקסט הכואב שלנו, הוא זה שמצליח להבין לנפשה ולהחזיר לה את החשק לחיים ואת התקווה לעתיד.

 

בנימה קלילה הרבה יותר, אפשר לצרף לחבורת סרטי "הזרים בתוכנו" גם את "ביקור התזמורת" שבו אנשי התזמורת המצרית מעירים לחיים את תושביה המנומנמים של עיירת הפיתוח המדומיינת בית התקווה. ויש גם את הסרטים הביקורתיים יותר - "איזה מקום נפלא" של אייל חלפון ואת "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" של רענן אלכסנדרוביץ' ואת "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של ערן ריקליס. בקיצור, נקודת מבט זרה מרעננת את תבנית נוף מולדתנו לא פעם ולא פעמיים ביבול הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות.

 

התכוונתי לספר דבר אחד ויצא שהפלגתי למחוזות רחוקים יותר של דבר אחר. מה שרציתי לומר שבאותו אחר הצהרים של תיקון עולם, ביום חמישי האחרון, ניתנה לי הזכות להשקיף על מציאות חיינו מבחוץ, דרך

נקודת מבטם הנבוכה והסקרנית של עשרים ומשהו חבר'ה שאינם מכאן ואינם מחויבים להישאר כאן אפילו דקה אחת מסוכנת.

 

 

שעה אחרי שאמרנו שלום, כבר נשמעה האזעקה הראשונה בגוש דן. אני לא יודעת איך הם הרגישו באותו רגע ואני בטוחה שזה היה מאוד לא נעים.

 

 

אין להם את שכפ"ץ ההומור השחור שיש לרבים מאיתנו הצברים, ואני גם חושדת שמא המינוח היהודי-ישראלי "כיפת ברזל" נשמע להם אפעס מוזר ולא בהכרח מרגיע.

 

בכל זאת, יש לי תחושה חזקה שביום חמישי הקרוב הם עדיין יהיו פה, נכונים לתקן עולם בפינה גועשת זו של המזרח התיכון. כל הכבוד להם על האומץ להמשיך ולהתנדב, להמשיך וללמוד אותנו גם תחת אש. להיות לנו לראי.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הבנה טובה יותר של מציאות החיים בפינה זו במזה"ת
צילום: AFP
צילום: רון בנישו
מה הסיכוי שהמלחמה תגיע גם לתל אביב?
צילום: רון בנישו
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים