בן ה-7 לא מוכן לצאת מהממ"ד. מה עושים?
מה לעשות עם בת 11 שנבהלת כל כך באזעקה עד שהיא מפחידה את אחיה הקטנים? האם להימנע מכניסה לממ"ד כדי להראות לילדים שאנחנו לא פוחדים? והאם זה הגיוני שהם יחוו חוסר תיאבון? שאלות ותשובות על ההתמודדות עם המצב
המתח, הדאגה והעייפות משותפים לכולנו, אך בתוך ארבעת הקירות של כל משפחה ומשפחה עולות שאלות ומתרחשים אירועים הלובשים גוון ייחודי. בימים האחרונים אני שותפה, יחד עם חבריי במכון אדלר, להפעלת הקו החם. אני מקשיבה, מכוונת, מכילה ומחבקת. בחרתי לקחת אתכם איתי ו"להסתכל פנימה" אל תוך חמישה בתים - אך מה שקורה בהם ייתכן וקורה בעוד רבים אחרים. הורים יקרים, אתם אמיצים ומרגשים. אל תחדלו מלשאול, שאלותיכם עוזרות לכולנו.
עמוד ענן - עוד על ההתמודדות בערוץ הורים :
איך שולחים אותם לגן ולבי"ס וממשיכים לתפקד?
מותר לפחד: המשחק שיעזור לילדים להביע רגשות
את לא לבד: תמיכה לנשים בהריון שבעליהן גוייסו
אמא, ואם יפול על הבית שלנו גראד?
ההסלמה בדרום: איך לטפל בחרדה של הילדים?
לא מוכן להיכנס לממ"ד
אנחנו גרים בבאר שבע. בגלל שהילדים שלנו, בני חמש ועשר, היסטריים מהמצב, בעלי החליט שעדיף לשדר "עסקים כרגיל" ולא להיכנס לממ"ד. לדעתי זה מלחיץ את הילדים יותר. מה לעשות?
תשובה: מאחורי המחשבה "לשדר עסקים כרגיל" עומד רצון עז של אבי ילדייך להעביר להם מסר: "חמודים שלי, הכל יהיה בסדר. תסמכו עליי. הנה, תראו, אני לא נלחץ".
המחשבה עצמה מאוד נכונה: ילד שחש שההורה שלו בטוח וסומך על עצמו עשוי בהחלט להירגע. יחד עם זאת, חשוב לא פחות להקפיד על ה"איך". ילד יכול לפרש התנהגות כזו כשאננות מצד ההורה או כמצב שבו פשוט לא אכפת לו, וכתגובה - הלחץ רק יגבר. הילד ידאג בשביל שניהם, גם בשביל ההורה וגם בשביל עצמו. לעתים לתחושה זו יתלוו התנהגויות נוספות כמו הקאות, כאבי בטן, רעד וכו'.
לכן אני מציעה לחבר בין הרצון לשדר שליטה במצב ובין הקשבה וביצוע הוראות פיקוד העורף. להיכנס לממ"ד ושם לשדר את אותה תחושה חשובה של "תסמכו עליי".
לא מוכן לצאת מהממ"ד
בני בן השבע לא מוכן לצאת מהממ"ד גם כשאין אזעקות. אפילו לשירותים הוא לא יוצא. אני ממש כועסת עליו. אני אמנם מבינה את הלחץ שלו, אבל הוא מגזים. איך אפשר לשכנע אותו לצאת?
תשובה: אתחיל דווקא מהסוף. לעתים, כדי להרוויח משהו בהמשך, אנחנו צריכים לוותר על משהו בהווה. דווקא כאשר נרפה, נניח, הדברים יקרו. ככל ש"נפציר" בו לצאת - הוא עלול להתבצר יותר בהחלטתו והסיבות לכך מגוונות: לא מבינים אותי, לא נותנים לי מקום לפחד וכו'.
לכן אני מציעה שלא למהר לקחת לו את הקושי. תנו לו לגיטימציה לתחושותיו ו"נרמלו" אותן. לצד זה האירו את כוחותיו, כך שבמקום להרגיש "פחדן" הוא ירגיש אחראי ובעל שיקול דעת. לדוגמה: "אני מבינה שמרגיש לך לא בטוח מחוץ לחדר, וזה נפלא בעייני שמצאת את הדרך שהכי מרגיעה אותך - להישאר בממ"ד, לקרוא, לצייר, לצפות בטלוויזיה, לשחק. אני סומכת עליך שכשתרגיש שזה מתאים לך אז תצא אלינו. אנחנו כאן". וזהו, להרפות. להניח לו לצאת בדרכו שלו, בזמן שלו ובקצב המיוחד לו.
מלחיצה את כולם
בכל אזעקה הבת הבכורה שלי, בת ה-11, כל כך לחוצה שהיא מלחיצה את האחים הקטנים שלה, בני שלוש וחמש. אני מסבירה לה שאין לה מה לדאוג ושהיא מלחיצה את כולם - אבל זה לא עוזר.
תשובה: אכן, מדובר במצב מלחיץ. אזעקות, נפילות, חשיפה מוגברת לחדשות. בתך הבכורה "יודעת" ו"מודעת" למשהו שאחיה ערים אליו פחות - למשמעות, לסכנות הממשיות, רגישות לתגובות הסביבה וכו'. מכאן שמאוד סביר שהיא תהיה בדרגת לחץ שונה מזו של אחיה הקטנים.
נדמה כי בעת הזאת, בה בתך מתקשה להכיל את עצמה בשל המצב המורכב, לבקש ממנה "לשמש דוגמה" או " ללמוד מאחיה הקטנים" עלול להכניס אותה למצב של תסכול גדול יותר.
על כן אני מציעה פשוט "להיות איתה". לומר לה שאת מבינה את החשש שלה, שהוא אכן חשש מוצדק, להודות שגם את חוששת ולשאול מה יכול להקל עליה. אולי להתחבק תוך כדי, אולי לזמזם שיר, אולי לתת יד וללחוץ אותה כשהיא מפחדת ולהרפות כשהפחד מתגבר. התנהלות כזו עשויה לתת לה תחושה של "שליטה במצב". תשתדלו, עד כמה שאפשר, לצמצם השוואות בינה לבין אחיה, הן בתגובות של כל אחד והן באופן ההתמודדות.
לא מצליחה לשמור על קור רוח
אני עייפה! כל הזמן אני שומעת שצריך לשמור על קור רוח, אבל גם ככה המצב קשה. איך אפשר לשמור על קור רוח כל הזמן?
תשובה: אמא יקרה, תפקיד כה מורכב יש לנו. זה מרגיש כמו "גם וגם וגם וגם", וללא ספק זה מעייף. תוסיפי לכך את המתח, הלחץ, החשש האובייקטיבי - והנה לנו תמונה הרחוקה מלהיתפס כקרת רוח. אני לא בטוחה כי ניתן לשמור על קור רוח 100% מהזמן, ועוד יותר אני לא בטוחה שזה בכלל נחוץ. אני חושבת על ילד שחווה את הוריו רק רגועים, רק בשליטה. האם זה יותר מרגיע? אולי הוא חושב לעצמו "לשם אני לא יכול להגיע, אז עדיף שאוותר".
אני רואה בשילוב של מגוון תגובות - מתנה. כך ההורה מהווה מודל עבור הילד לקשת רחבה של תגובות: לחץ, שמחה, צחוק, חשש. ספרי לילדייך על תחושותייך, על החששות, הקושי לצד האופטימיות והאמונה כי נצמח מהמשבר הזה, הן כמשפחה והן כל אחד מאיתנו באופן אישי.
חוסר תיאבון אצל הילדים: זה הגיוני?
האם זה הגיוני שתהיה לילדה ירידה בתאבון? מתי זה הופך להיות מסוכן?
תשובה: אנו ערים לתגובות פיזיולוגיות מגוונות במצב של לחץ: זיעה קרה, דופק מואץ, שינה לא רציפה,
מצבי רוח משתנים וגם ירידה בתאבון. כמו מבוגרים, גם הילדים מגיבים למצב דרך הגוף.
אני מציעה להציע לבתך ארוחות יחד עם כל בני הבית, ולהניח לה אם היא אינה מעוניינת לסיים הכל מהצלחת. מומלץ גם להשתדל להתעסק עם נושא האוכל כמה שפחות. אפשר לומר לה שאת רואה שהיא לא רעבה כרגע ושכשהיאתהיה רעבה היא יכולה לגשת לאכול. ולהרפות.
חשוב לשמור על שתייה מרובה, ולשם כך אפשר להכין ביחד תה קר/חם לכל בני הבית, קנקן של שוקו, מיץ טבעי סחוט - ולהפוך את זה למשהו חוויתי עבור כולם. בעיקר חשוב להימנע ממאבקי כוח סביב נושא האוכל, בפרט בימים אלו, כשיש התמודדויות רבות ומורכבות. אולי זו אינה העת "לחנך" אלא בעיקר להיות שם עבור כל אחד במינון הנכון לו. בתקווה שבמהרה יגיעו ימים של שקט וחזרה לשגרה אשר בהם נוכל להתכנס חזרה למסגרת.
הכותבת היא מנחת קבוצות הורים ומורה במדרשה של מכון אדלר
בשל המצב בדרום פתחו מכון אדלר ובזק קו חם לטובת הורים וילדים השוהים במקלטים או בממ"דים. כל הורה שמרגיש צורך באוזן קשבת או במענה מעשי למצוקה אישית שלו או של ילדו, מוזמן להתקשר לקו החם ולקבל מענה מאנשי המקצוע של המכון שהתנדבו לסייע. הורים במצוקה המעוניינים לקבל מענה וייעוץ ללא תשלום, יכולים להתקשר ולקבל מענה מקצועי בטל. 1800-800-955