זה לא עובר, חביבי: דרמה בעזה, גם על המסך
סיפור אהבה חסר סיכוי של זוג צעירים מעזה בצל הדיכוי הישראלי ומשטר החמאס הכפייתי עומד במרכז הסרט "חביבי", עליו עבדה סוזן יוסף לאורך עשר שנים בין עזה לגדה. "הצלחנו לשבור את הסגר ולספר את הסיפור", סיפרה לקראת הקרנת הסרט בניו יורק
בניגוד למבצע "עמוד ענן", המקרה הבא לא תוכנן מראש: בסוף השבוע האחרון - במקביל להתפתחויות האחרונות ברצועת עזה - נפתחה בניו יורק סדרת הקרנות של הסרט "חביבי" של הבמאית סוזן יוסף, שתימשך עד יום רביעי השבוע. כך, בתיאום כמעט מיסטי עם המציאות, הובאה בפני הצופים האמריקנים גרסתה של הקולנוענית לסיפור אהבתם של זוג צעירים פלסטינים מעזה, הלכודים בין משפחותיהם המסורתיות, הכפייה הדתית של שלטון החמאס - ובררקע גם הנוכחות הצבאית של ישראל, מעבר לגבול הרצועה.
הטריילר של "חביבי"
"חביבי", או בשמו המלא "חביבי רסאק חרבאן" ("יקירי, משהו לא בסדר עם הראש שלך"), הוא עיבוד של יוסף - צעירה אמריקנית ממוצא סורי-לבנוני - לאגדה עתיקת היומין "לילה ומג'נון", מעין גרסה ערבית ל"רומיאו ויוליה". בניגוד למקור העממי, המתרחש בחצי האי ערב, במקרה זה העלילה מתחוללת בעזה בת ימינו, וגיבוריה הם שני צעירים פלסטינים אינטלקטואלים בגילומם של קייס נאשף ("גן עדן עכשיו", "אננדה") ומאיסה עבד אלהאדי ("שרקייה", "מיראל").
בגרסה המעודכנת של "חביבי", הגיבורים הצעירים לילה וקייס מנהלים רומן במהלך לימודיהם בגדה המערבית, אולם כשהם נדרשים לשוב לעזה מולדתם בהוראת צה"ל, על רקע האינתיפאדה השניה, הם פוגשים חברה דתית אדוקה ונוקשה, שטופת שנאה ואלימות. נוף נעוריהם, זה שעבר שינוי לרעה תחת משטר החמאס, לא מאפשר להם להמשיך ולחולל את אהבתם, לבטח לא כשאביה של לילה היפה (בגילומו של יוסף אבו-ורדה) נחוש לחתן אותה עם פעיל חמאס - זאת כדי לגונן עליה מהתהפוכות הפוליטיות.
אבל התהפוכות הפוליטיות אינן הולמות את התהפוכות האישיות בלבבותיהם של שני האוהבים: זהו המתח שהסרט "חביבי" מבקש לחדד, ועליו הוא נישא אל מבוי סתום. קייס המשורר מתעקש לכסות את קירות בתי השכונה וחומותיה בשירי אהבה ללילה ומכעיס את אביה וגם את אחיה, שמתגייס לשורות החמאס כנקמה על מותו חברו הטוב מאש צה"ל. והאוהבים - בלי קשר לסגר על עזה - המציאות סוגרת עליהם, עם החמאס מצד אחד וצה"ל מצד שני, מה שמסמן על גורלם העגום.
סוזן סוזן
סוזן יוסף כאמור אינה פלסטינית, אולם רואה בסרט כביטוי אישי המבוסס על סיפור חייה. מתברר כי בביקורה בעזה לפני כעשור לצורך צילומי סרטים דוקומנטריים במסגרת לימודיה, פגשה הקולנוענית הצעירה במאי תיאטרון מקומי בשם מוחמד - והתאהבה בו. אך תוך זמן קצר הבינו השניים כי העניינים המשפחתיים והחברתיים ימנעו מהם לממש את אהבתם. "התאהבנו בתוך תנאים שלא איפשרו לנו לנהל יחסים קרובים כפי שרצינו, כך שהיה לי מאוד קל לדמיין את הסיפור", סיפרה בראיון למגזין Filmmaker השבוע.
קווי הדמיון בין הבמאית לדמות הנשית הראשית בסרטה ממשיכים גם בכל הנוגע למתח עם המשפחה המסורתית. "ידעתי איך זה מרגיש להקריב את הכל לטובת חופש יצירתי", הסבירה יוסף. "לא רציתי להינשא לרופא ולחיות את החיים שהוריי ייעדו לי, אלא לחיות חיים שראויים לאשה חופשיה. מיזגתי מרגשותיי בשאיפה שלה לחופש. הייתי מאוד צעירה כשהתחלתי לכתוב את הסרט, וזה היה קרוב מאוד אלי, הרעיון שאינך יכולה להיות מי שאת רוצה להיות. ושאין לך כמעט סיכוי".
לפני עשר שנים נראה היה כי גם לסרט אין סיכוי. יוסף יצאה להרפתקה הקולנועית שלה בלי הרבה תקציב, אבל עם הרבה מוטיבציה והתחילה לצלם בעזה בתמיכתו של מוחמד ב-2002. היא פנתה למקורות שונים למימון, אך התקשתה להשיג אותו. "קשה למצוא בארצות הברית תמיכה לסרטים דוברי ערבית מהמזרח התיכון", הסבירה. היא דחתה הצעות ממפיקים בולטים שדרשו בתמורה להפוך את הסרט לאירוטי יותר, ונאלצה להסתפק במלגות שקיבלה מקרנות קולנוע שונות.
אחרי שלוש שנים של עבודת שטח מאומצת, הגיעה תפנית נוספת. יוסף יצאה לארצות הברית ולא הורשתה לשוב לרצועת עזה על ידי הרשויות בישראל - זאת לאחר גל הפיגועים שהגיע בתגובה לחיסולו של עבד אל עזיז רנטיסי ב-2004. המכשול שהציבו השלטונות כמעט והביא לסופו הטרגי של הפרויקט, שכן תמיכת הקרנות הוקצבה בזמן ועמדה לפוג ב-2009. בלית ברירה, העבירו יוסף וצוותה את אתרי הצילומים לגדה - שם ניסו לשחזר את נופי עזה.
"החלטנו לשבור את הסגר על עזה באמצעות סיפורו של הסיפור בכל מקרה, אבל היינו חייבים לזייף את הכל ולהתחיל מאפס", אמרה יוסף. "הייתי חייבת להשליך את כל החומרים שעבדתי עליהם, כי זה פשוט לא נראה טוב. זה שבר את הלב, שלא יכולנו לעשות שימוש בחומרים שצילמנו עם תושבי עזה, שעבדו קשה כל כך עבורנו ובחינם - גברים ונשים מרקעים פוליטיים ודתיים שונים. לא היתה לי בעיה לעבוד בעזה, אבל המשטר השתנה וזוהי עזה אחרת עכשיו".
המעבר לגדה דרש אתגרים הפקתיים חדשים ופיתרונות יצירתיים מצד יוסף - מתנאי השטח הטופוגרפיים (הבמאית מספרת שנדרשה לשמור על פריים סגור כדי לא להראות את הנוף ההררי), ועד לעניינים מנהלתיים שנוגעים לרשויות בישראל. "לא היה לי מימון ישראלי, כך שהיה מאוד קשה לקבל אישורים. הייתי חייבת לעשות הכל תחת אשרת תיירת - לחפש לוקיישנים, ליהוקים, שכירת צוות ולצלם - והכל תוך שלושה חודשים", סיפרה יוסף.
הליהוק של עבד אלהאדי, נאשף, אבו-ורדה, תאמר נאפר ואחרים, שהיו בעלי אזרחות ישראלית, נבעה גם היא בין השאר מהקשיים המנהלתיים שעמדו בפני יוסף. "לאזרחי הגדה אין אישור לבקר בחוף הים בתל אביב, כך שהיינו חייבים ללהק שחקנים בעלי תעודות זהות ישראליות, כדי שנוכל לצלם אותם גם בחוף וגם בגדה", אמרה.
בסופו של דבר, היא מרוצה מעבודת הצוות, וסיפרה כי "תושבי עזה שצפו בו אמרו לי שהוא עורר בהם את מציאות החיים בעזה. לעולם לא אתגבר על כך שנאלצנו לא לצלם את שאר הסרט עם האנשים שעבדו איתנו, אך בסוף הצלחנו לשבור את הסגר ולספר את הסיפור".
יוסף נבחרה לאחרונה לרשימת מאה הנשים המשפיעות של העולם הערבי מטעם מגזין Arabian Business (דורגה במקום ה-25). פעילותה התרבותית הענפה כיוצרת סרטים עצמאית (שהציגה בין השאר בפסטיבל סאנדנס ובמוזיאון ה-MoMa בניו יורק) ביססו אותה ככוח רענן ונועז בתרבות הערבית החדשה. מעמדה קיבל דחיפה גדולה בבחירתה לתחרות הרשמית בפסטיבלים היוקרתיים של ונציה, טורונטו ופאלם ספרינגס.
בפסטיבל הסרטים בדובאי קיבלה יוסף הערכה גדולה גם מקולנועני העולם הערבי. יוסף קיבלה מידי יו"ר צוות השופטים, הבמאי האוסטרלי המוערך פיטר וויר, את פרס הסרט הטוב ביותר, וגם את פרס איגוד המבקרים (העורך מאן קיט לאם זכה בפרס העריכה). ואילו עבד אלהאדי זכתה בפרס השחקנית הטובה, וגם על פי הביקורות בארצות הברית - היא הפנינה האמיתית של הסרט, שלוקה לטעמם בחסך של קליימקסים רגשיים.
"למרות רגעים של עוצמות קודרות ותפקיד נשי ראשי מצודד, המצב הקשה של הזוג מוצג לעיתים קרובות מדי באופן שטחי ומשוחק מדי", כתב בשבוע שעבר
מבקר הניו יורק טיימס, ניקולס רפולד. "השחקנים של יוסף נראים לעתים מופנמים מדי, במיוחד נאשף, והסצינות נראות מוגבלות ופשטניות כמו דרמה טלוויזיונית דלת תקציב".
עם זאת, רפולד משבח את יוסף על המעוף המופיע בכמה רגעים בסרט, ובהם גם סצינת חקירה מטלטלת של בני הזוג על ידי כוחות הביטחון באיזור גדר המערכת. "החקירה הסדיסטית על ידי אנשי משמר הגבול, שברובה נשארת מחוץ למסך, מפחידה באופן כל כך יעיל שהיא מותירה בצל את כל שאר הסרט", הוא קובע: "למרות שכל החלקים נמצאים במקום עבור הזירה בה מתרחש הסרט, דרמה שמרגשת באמת לא תמיד עולה ממנו".
