הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?

הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? "טוב על חרבנו מאשר למות על חרבם", נאמר. אך החרבות כבר פסו מן העולם, אנחנו אנשים אינטליגנטים, לא בימי הביניים יותר. צבאותינו מחומשים בארסנל שרק לפני 100 שנים היה נראה כמדע בדיוני, רקטות שמסוגלות לפגוע בבית בנתיבות או באשדוד, טילים שמסוגלים להרוג אדם במכונית נוסעת ברחוב הומה או פצצות המסוגלות להפיל בניין על יושביו, יש לנו צבאות שגדלו לממדים שלא היו כדוגמתם ובהם כלי הרס המסוגלים להשמיד עד היסוד את כל מה שטרחנו להקים באלפי שנות הציביליזציה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

צריך "חומת מגן" בעזה / שלמה אנגל

מאוהל המחאה לאוהל המילואים / איציק שמולי

אחרי הפצצה בעזה(צילום: AP)

אזעקה בתל-אביב

מי שחושב שהסכסוך הנוכחי הוא טקטי, מקומי, רצוי שיבחן את עצמו שוב. זה סכסוך עמוק של זהות, סכסוך מדיני, תרבותי, דתי. אך הוא אינו נבדל במהותו מכל שאר הסכסוכים בעולם. זה אותו הקונפליקט שמופיע שוב ושוב לכל אורך ההיסטוריה האנושית, זאת אותה הגברת, אותה האדרת, אותה הבמה, אותם השחקנים. בעיוורוננו אנו חושבים שברומא, בבבל, באשור או באתונה היו אנשים אחרים, עיוורים יותר, צודקים פחות. אלו אותם האנשים, אותן הזדהויות, אותן מלחמות. רק החרבות מסרבות להיכתת לאתים. הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? כמה קצרת רואי הבנת הנצח, כאילו נוכל להסתתר עוד מילניום שלם תחת כיפות ברזל ולהמתין בירושלים או בלונדון, במוסקבה או בטהרן, בוושינגטון או בבייג'ינג.

אנושות אחת, זהויות כוזבות

עתה יש לנו עשרות אלפי ראשי נפץ גרעיניים, לארצות הברית, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת, הודו, צפון קוריאה, פקיסטן, ישראל ובקרוב גם לאיראן. לא ניתן לחמוק מן העניין המהותי בסבב בלחימה הנוכחי, זה אינו עימות בין ממשלת ישראל לבין ממשלת חמאס. מקורו אינו בנסיגת ישראל מעזה, בהקמת ארגון חמאס או באביב העמים הערבי, הוא לא החל ב-67' או ב-48' וכך גם לא בראשית הציונות, בראשית האיסלאם או בשורשי היהדות. זה סכסוך מובנה מתוך ההכרה האנושית. אנו יכולים להמשיך להעמיד פנים בכל שפה על גבי הגלובוס שיש רעים וטובים, שאנו רוצים רק להגן על ילדינו ולממש את זכותנו, אך אלו הבלים. רק עיוורון מוחלט אינו מאפשר לראות שההווה אינו אלא נגזרת, ואת הנגזרת יש להבין באמצעים שונים לחלוטין מן הכלים הפוליטיים-מדיניים והאינטלקטואליים המצויים ברשותנו. רק עיוורון מוחלט יכול לגרום לנו להניח שתינוקות נולדים פלסטינים או ישראלים ולא בני אנוש.

תינוקת פצועה בקריית מלאכי. כולם נולדו בני אנוש(צילום: גדעון רחמים)

לאחר תקיפה ברצועת עזה(צילום: AP)

איננו טורחים לשאול עצמנו אם ניתן אחרת, משום שמוחנו מתוכנת, מאולף בקפידה להגיב מתוך ציוויים חברתיים בני מאות ואלפי שנים, בנויים על מסד התניות ביולוגיות בנות רבבות שנים. החברה כולה, גברים כנשים, צעירים כזקנים, מתבוננים בטלוויזיה וקוראים לעצמים המעופפים נושאי ראשי הרג בשם "קסאם" או "פיתון", "פאג'ר" או "פופאי", "סקאד" או "יריחו", התניה יסודית זאת המאפשרת לנו להזדהות עם השפה שבה אנו דוברים. השפיות שבה כולנו מתהדרים בה אינה אלא עיוות מוחלט להבנת המציאות. אנחנו יכולים להיות מדענים דגולים, פיזיקאים, רופאים, כימאים, אך האינטלקט החד ביותר עדיין מזדהה עם אותם רעיונות שבני אדם הותנו להם משחר ההיסטוריה, שפה, דת, לאום. זהויות כוזבות שסופן רק התנגשות.

"יהודי", "מוסלמי", "ישראלי", "פלסטיני". אלו התניות, זהויות הנבנות ובונות מסגרות, המסגרות המלאכותיות לעולם לא יוכלו לנוח אחת לצד השנייה, זו לצד זו. הן לא חלקים בפאזל שרק מחכים לקונסטלציה מדינית מתאימה להשכנת שלום. אלו פירות באושים מעוותים שצמחו להכרה שעברה שטיפת מוח במהלך דורות ארוכים. דיבור על מוסר ועל קדושת החיים במקביל לפחד מן הלא מודע ומן המוות הופך את האלימות הטבועה בנו, בסופו של תהליך ארוך שנים, לכלים של נשק להשמדה לא המונית, כי אם מוחלטת.

איננו פותרים את המשברים בעולם אלא מנהלים אותם, ממבצע למבצע, ממלחמה למלחמה, מגבול אחד למשנהו. הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? כמה נאיבית הבנת הנצח, כאילו נוכל להסתתר עוד מילניום שלם תחת כיפות ברזל ממתינים לשעת השי"ן. לא תעזור הודנה, לא תעזור תהדיה, לא יעזרו שיחות, פשרות, משא ומתן או מצור ועוד מאה טון חומרי נפץ. לא ניתן לפשר בין הנצים ולכרות ברית בין אמיצים שכן אין פה צדדים, ישנה אנושות אחת, הכרה אחת אשר מעמיקה ללא שיעור. חובתנו להעמיק להכרה זאת משום שכל מתווה אחר, חיצוני, מותנה, מוביל אותנו למערכה האחרונה במחזה הדמים.