בין סורוקה לרצועת עזה
כרופא, אני נדהם מתיאור המלחמה במונחי "פעולות כירורגיות". בשני הצדדים משלמים בחיי אדם בגלל אינטרס פוליטי
שתי תמונות מלוות אותי: פעוט קטן נישא בזרועות אביו המבוהל, פניו מדממות, תוצאת התפוצצות רקטה שנורתה מעזה לקריית מלאכי. בחלק השני של המסך נראה ארון המתים שבו נישא אחמד ג'עברי נישא על כתפי צעירים מבוהלים ובוכים. ג'עברי, מבכירי חמאס, נהרג מטיל שנורה מכלי טיס ישראלי. איתו נהרגו גם בנו ואולי כמה עוברי אורח תמימים במרכז העיר עזה. מעגל הדמים, הזוועות והמוות חזר פעם נוספת.
עוד סבב של מלחמה רוויית דם כמו סרט אימים שחוזר על עצמו פעם אחרי פעם ואנחנו רואים, שומעים ומרגישים חסרי אונים. כולנו מאמינים במעמקי הלב שניתן היה למנוע את המלחמה הזו, את הזוועה הזו וכי אינטרס פוליטי חזק משמר את המאבק הזה שאת מחירו משלמים אזרחים רבים.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? / אבינדב בגין
צריך "חומת מגן" בעזה / שלמה אנגל
בבוקר יום חמישי האחרון ישבתי עם חבר בקפיטריה של בית החולים סורוקה בבאר שבע לשתות כוס קפה בתקווה להתאושש ולו מעט מלילה ארוך של אזעקות וסיוטים. בכל פעם שקמתי ממיטתי ורצתי לחדר המוגן שלטה בי הרגשה מפחידה שהנה עוד מעט יקרה אסון. הרגשתי כאילו אני צופה בסרט וכל חיי עוברים לנגד עיניי. תעוקה קשה ועצב עמוק מציפים אותי. ברגע הזה נזכרתי במטופלת שלי, אישה צעירה המתגוררת באחד היישובים של עוטף עזה. בכל ביקור שלה במרפאה היא תיארה לי את תחושותיה הקשות, אותן אני מבין כעת. אותה תחושה שזה הסוף, שהכול מתמוטט מעליה והיא שם למטה עמוק, נחנקת מפחד וייאוש. תחושות אלו מלוות אותה זה מספר שנים. כל הטיפולים השונים לא מצליחים להביא לה מזור. דומני שיש מספר רב של אזרחים באזור זה הסובלים כמוה וחייהם הפכו לגיהינום.
אני יודע שגם בצד השני, מעבר לגבול, חיים עשרות אלפים הסובלים מאותם חרדות ופחדים. חלק מהם בדקתי במרפאה המאולתרת שהקמנו בעת ביקור של רופאים לזכויות אדם במחנות הפליטים בצפון רצועת עזה. נשים וגברים בכל הגילאים סבלו מהתקפי חרדה, נדודי שינה וסיוטי לילה, ממש כמו האישה שאותה אני פוגש בסורוקה. אני נזכר באם לשישה ילדים שביתה הופצץ בעזה ובנה הבכור מת לנגד עיניה. מאז היא שרויה במצב דיכאוני קשה, היא הפסיקה לתפקד ואינה מסוגלת לדאוג לילדיה. המחסור במוסדות ובמערכות טיפוליות מתאימים לנפגעים אלו ברחבי הרצועה גורם להחמרת מצבם ולהתמשכות סבלם.
כרופא, אני נדהם מהשפה, מתיאור המלחמה במונחים של "פעולות כירורגיות". כשאני מביט בטלוויזיה, כשאני נזכר במטופלות שאותן פגשתי, אני חושב יותר על סכיני קצבים וגרזנים ולא על פינצטות וסכינים כירורגיים עדינים. הפעולות הללו גובות בעזה מחיר כבד - חיי חפים מפשע, חיי משפחה הנרמסים תחת ההריסות. תזכרו שלהם אין כיפת ברזל, אין מקלטים או אמצעי מיגון אחרים. אני יודע שגם תושבי דרום הארץ עד גוש דן חווים את המלחמה על בשרם. שגם הם - למרות כל אמצעי המיגון - משלמים מחיר בחיי אדם, ובשקט הנפשי. גם הם לא חשים בתוצאות חיוביות לטיפול היעיל שהובטח להם.
קולות המלחמה מלבים את רגשות השנאה והנקם, כי המלחמה ממכרת ומשכיחה מאיתנו שהיא אינה הפיתרון. המרשם, אם תרצו, לשלום ולרווחה, לשגשוג ובריאות הוא לכבד את האדם וחירותו ולהכיר בזכויות העמים לחופש ולעצמאות מלאה.
ד"ר רפיק מסאלחה, נוירולוג בבית החולים סורוקה וחבר ברופאים לזכויות אדם
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
